"יש שחקנים שהם קונצנזוס, שגם אוהדי היריבה אוהבים, כמו למשל גל אלברמן. אני לא הייתי כזה. אם תשאל אוהד ממוצע הוא יגיד לך שאני פרובוקטור, שיכולתי להגיע הרבה יותר רחוק ושהייתי כישלון בחו"ל, אבל יהיו כאלו שיגידו שזה השחקן שהם הכי רצו בקבוצה שלהם. אני עשיתי הכל בדרך שלי, רציתי לנצח בכל מחיר. אף פעם לא עשיתי חשבון לאף אחד, ולא כולם התחברו לטיפוס".
במונולוג קצר הגדיר טל בן חיים במדויק את הקריירה שלו: אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו - אי-אפשר להתעלם ממנו. דבר אחד בטוח: אחרי הפרישה שלו בשבוע שעבר במדי מכבי פ”ת, הכדורגל הישראלי יהיה הרבה פחות מעניין. בכל זאת, מדובר באחד השחקנים הכי איכותיים בדור שלו, כזה שהאוהד הניטרלי היה רק מחכה שהכדור יגיע לרגליים שלו.
טל בן חיים - ריאיון פרישה
(צילום: נדב צנציפר)
"יש שחקנים כאלה, שנויים במחלוקת, בעולם. מי שעולה לי בראש ישר הוא ויניסיוס", מנסה בן־חיים להקביל את עצמו לכוכב הברזילאי של ריאל מדריד. "שלא יישמע שאני משווה את עצמי אליו מקצועית", הוא מרגיע, "אבל גם אותו מקללים ולא כולם אוהבים. תחזיר אותי אחורה ואני לא משנה כלום, שום פרובוקציה שעשיתי. עדיין מוציא את האאוט ההוא בסכנין, עדיין נותן את הכניסה הלא-יפה במשה אוחיון שפוצצה את הדרבי, כי לא יכול להיות שאוהד הפועל ת"א יפרוץ למגרש, יתקוף את ערן זהבי ויביא להרחקתו, ואני אצטרך לשחק בעשרה שחקנים".
"הכי שלם עם עצמי"
את ראיון הפרישה קיימנו בבית הקפה הביתי של בן חיים, "יענקל'ה", שעל חוף הים בהרצליה. באחד על אחד, כשהוא על אזרחי וללא נעלי הפקקים שהשאירו סימנים כחולים בכל מה שנקרה בדרכו, מתגלה אדם נינוח, נחמד ורהוט - שום זכר לאותו "חמום מוח" שאנחנו מכירים מהיציע או מהטלוויזיה.
"נכנסתי כמחליף נגד מכבי ת"א והרגשתי שאני לא יכול לרוץ. כשירדתי מהמגרש אמרתי לאבי לוזון במנהרה: 'אני סיימתי'. למחרת כבר פיניתי את התא שלי. לא רציתי להתבזות"
ובכל זאת, הצלחת להתבגר עם השנים?
"לא, הכל היה אותו דבר לאורך הדרך. כשהייתי ילד הכניסו לי לראש שזה לא בסדר. כשאמרתי לעצמי, 'יש לי פתיל קצר', אני עובד על עצמי', הייתי מגיע למשחקים ומתרכז רק בזה במקום בכדורגל. בסוף נשארתי אני".
ואיך התמודדת עם תדמית הילד הרע?
"זה עבר לידי. לא ניהל אותי בשום צורה, ברמה שהאנשים הכי קרובים אליי לא האמינו שזה לא מפריע לי. אם תילחם במי שאתה, תאבד את הנפש שלך. אני מסתכל במראה עכשיו והכי שלם עם עצמי. אף פעם לא פגעתי באף אחד. ניסו לצייר שיש לי משהו אישי עם אוהדי הפועל ת"א או מכבי חיפה. אז לא, ברגע שירדתי מהדשא הכל מת".
נחשבת לווירטואוז: אתלטיות, טכניקה, מהירות. אחד שרוכשים כרטיס כדי לראות אותו. נשארו כאלה היום בכדורגל הישראלי?
"מבחינת האתלטיות רק ענאן חלאילי ועידן טוקלומטי. יש את דור תורג'מן שבטכניקה שלו כבש גול גדול נגד ברזיל במונדיאליטו. כמובן אוסקר גלוך שהוא ברמה אחרת. חלאילי, תורג'מן, וטוקלומטי הם מעולים, יכולים להיות ברשימה של בן חיים, איתי שכטר, עומר דמארי וליאור רפאלוב, אבל לאוסקר יש פוטנציאל להיות בשורה אחת עם יוסי בניון, חיים רביבו ואיל ברקוביץ'. פעם לכוכב בנבחרת הנוער היה קשה להשתלב בבוגרים, אבל הזמנים השתנו והם היום משמעותיים בקבוצות הגדולות. כל זה לא מהווה שום אינדיקציה לנבחרת הבוגרת, כי בגדול שוק השחקנים הישראלי במצב רע".
הזכרת את פרק הנבחרת, אתה מרוצה ממה שעשית?
"מרוצה. 29 הופעות וחמישה שערים זה ממוצע יפה לשחקן כנף. 80 שערים בליגת העל, 12 בלאומית, 123 בכל המסגרות. לא מתלונן".
מה היה השער הגדול ביותר שלך? בטח תגיד הצ'יפ מעל ג'אנלואיג'י בופון מול איטליה.
"דווקא לא. היו שניים יפים יותר - נגד קפריסין ועם מכבי פ"ת נגד הפועל ראשל"צ - רק שכמובן זה לא אותו באזז כמו גול מול השוער הטוב בעולם. השער הכי חשוב שלי היה ה-2:3 בחצי גמר הגביע עם מכבי ת"א מול סכנין בדקה ה-90 במשחק סופר אמוציונלי".
הנבחרת? סוף ידוע מראש
בוא נחזור לנבחרת. מכיסא המנהל הטכני של מכבי פ"ת, איך אתה מסכם את הקמפיין?
"תמיד כששאלו אותי למה אנחנו לא עולים, עניתי שאנחנו פשוט לא מספיק טובים. אם התוצאות נשארות זהות יותר מ־50 שנה, אז אין מסקנה אחרת. בתקופה שלי היינו במוקדמות המונדיאל בבית עם איטליה וספרד, ואז בלגיה, וויילס ובוסניה במוקדמות היורו. בקמפיין הנוכחי, מלבד נגד שווייץ היינו צריכים להתמודד עם שאר היריבות בצורה הרבה יותר טובה. מיוסי בניון ועד אחרון השחקנים - כולם יודעים שזה היה כישלון. היינו צריכים לפחות להגיע לגמר מול אוקראינה. למרות זאת, אני אומר לכולם: חבר'ה, תנשמו עמוק, אנחנו לא מספיק איכותיים. אנחנו מעצמת הייטק, לא מעצמת כדורגל. כל פעם מייצרים אשליות והסוף ידוע מראש".
ומה אתה חושב על רמת ליגת העל?
"דברים שאני מעדיף לא להגיד. בגדול, אין אפס, זו ליגה פחות טובה. ליגה של שתי קבוצות, ועוד שמונה־תשע שנאבקות על הישרדות".
מי תזכה באליפות?
"מכבי ת"א תזכה בטוח. אף קבוצה לא הצליחה לסגור פער של שבע נקודות בתחילת פלייאוף".
אתה בן 34, היום שחקנים מושכים הרבה יותר. למה החלטת לפרוש?
"פציעות, נקודה. שריר, ברך, כתף - כולי מרותך. יכולתי לשחק עוד שנה וחצי, אבל לא רציתי להתבזות. נכנסתי מחליף במשחק נגד מכבי ת"א בסוף דצמבר והרגשתי שאני לא יכול לרוץ. כשירדתי מהמגרש אמרתי לאבי לוזון במנהרה: 'אני סיימתי'. הוא ביקש שאחשוב על זה, עניתי לו, 'אין דרך חזרה'. למחרת כבר פיניתי את התא שלי, ואמרתי לאבי שאני מוותר על השכר כדי להביא מחליף. העדפתי שיזכרו אותי כאחד ששורף את הדשא".
תאר לי את היום שאחרי ההחלטה לפרוש.
"מצד אחד הקלה גדולה, כי הייתי בלופ כזה שאני מגיע כל בוקר ולא יודע אם אני יכול להתאמן, זה מעייף. מצד שני, אתה מסרב להבין שמה שעשית כל חייך נגמר, שאין את זה יותר. הייתי שבור נפשית. רק אחרי חודש הגיע הבכי, התפרקתי. רציתי לכתוב פוסט פרישה, אבל דחיתי שוב ושוב כי היה לי קשה. קיבלתי המון הודעות משחקנים ששיחקתי איתם. אני רוצה להאמין שנגעתי בכולם. תמיד השתדלתי להיות החבר הכי טוב לקבוצה, לא מכרתי אף אחד, לא פגעתי באף אחד, נשארתי נאמן לעקרונות שלי".
בסרטון הפרישה דילגת על התקופה בהפועל ת"א. גם במשחקים מולם אהבת להתגרות בהם. למה?
"כשאתה עושה מעבר ישיר מהפועל ת"א למכבי, זה מה שקורה. הם לא מבינים שזה משהו שמכניס אותי למשחק, זו יריבות ספורטיבית. הייתי מקבל תגובות ברחוב, ברשתות, 'איחולים' לילדים שלי, להורים ולאשתי, משהו ששרט אותי ויצר אצלי צלקת. התכחשתי לתקופה הזו. יש אוהדים טובים שפירגנו לי אחרי הפרישה. אני לא שוכח שגם בשער 5 יש מאות לוחמים שיצאו להגן על המדינה ועל המשפחה שלי. אין לי שנאה לאף אחד. אגלה לך משהו שלא הרבה יודעים: ג'ורדי קרויף רצה לרכוש אותי עוד לפני שעברתי להפועל ת"א, אבל מכבי לא הסכימה לשלם את הסכומים האלה. רק אחרי שראו אותי בהפועל הבינו מה אני שווה".
ב-2017, בשיא הקריירה, אתה הופך לרכש הכי יקר בליגה הצ'כית. מה לא עבד?
"דמיין את צ'ארון שרי מצטרף למכבי חיפה של לפני חמש שנים. הגעתי בתקופה על הפנים של ספרטה פראג. הביאו מאמן שהחליף את כל הסגל, שמונה זרים חדשים. אני לא מפחית כמובן מהאחריות שלי, אבל הפציעה הייתה הרגע הקשה ביותר. עשיתי שיקום של שנה וחזרתי לעומסים של טרום העונה והברך עוד התנפחה לי. זה שבר אותי, כי הייתי בטוח שאני חוזר לעצמי. בשנתיים של הפציעה הייתי בן אדם מת".
"אוהדי הפועל ת"א לא מבינים שההתגרויות זה משהו שהכניס אותי למשחק, יריבות ספורטיבית. הייתי מקבל 'איחולים' לילדים שלי, להורים ולאשתי. זה שרט אותי, השאיר צלקת"
עד כדי כך?
"רואים אותך כמו רוח רפאים. אתה נעלם בחדר ההלבשה, לא קיים. בחרתי לחזור למכבי ת"א, ואני לא מתחרט למרות ההתפתחויות. הייתי חוזר שוב. בכל השנים שלי בחו"ל החזיק אותי הקטע שאני חוזר למועדון הזה".
לא חזרת אותו בן חיים.
"הפציעה פגעה בי מאוד. בעונה השנייה שיחקתי 35-40 אחוז מהדקות, וחוץ משני החלוצים הזרים שלא ירדו מהדשא, כבשתי יותר מכולם. בדיעבד גם הגעתי למועדון שונה מזה שעזבתי מכל הבחינות. לא רק מקצועית אלא גם ניהולית. הסדר והארגון היו פחות טובים. מה היה הכי חסר לי? ג'ורדי. הוא המודל שלי. לא עשיתי אף פעם פרצופים, היה לי ברור שלא יחדשו לי את החוזה - ואני לא חושב שבצדק. הם יכולים היו לסיים את זה יפה, אבל לא ניכנס לזה".
7 צפייה בגלריה
"כולם יודעים שהקמפיין של הנבחרת היה כישלון". ויטור ותורג'מן נגד איסלנד
(צילום: AP Photo/Darko Vojinovic)
ותודה להורים ולאשתי
ואז קיבלת החלטה מפתיעה, לחזור הביתה למכבי פ"ת מהלאומית.
"תראה לי מישהו שעבר ממכבי ת"א ללאומית. זו הקיצוניות שאפיינה את הקריירה שלי - מעין הסכם כזה ביני לבין לוזון שאם אני לא בגדולות אני אצלו. זה היה צעד לא קל, אבל הייתי חייב למועדון הזה שעשה בשבילי המון".
מה הלאה?
"מנהל טכני במכבי פ"ת: אחראי על הרכש, הסקאוטינג. אבל אני לא לבד, אני לא קרויף או אלברמן. יש את אופיר לוזון שהוא המנהל, אבי הבעלים ועומר גולן המנהל המקצועי. גם את המאמן רן קוז'וך מאוד מעריכים ורוצים שימשיך".
וקרדיט ענק לאבא אופיר שליווה אותך לאורך כל הקריירה.
"בלי אבא שלי הייתי שחקן ליגה ב'. בלעדיו לא הייתה לי אפילו עשירית מהכסף שיש לי היום. הוא היה הסוכן שלי, היחיד ששמר על האינטרסים שלי. אמא שלי דאגה שתהיה לי בגרות מלאה. כושר הביטוי זה ממנה, וכמובן אשתי ליאן שאנחנו ביחד מתחילת הדרך במכבי פ"ת כשעוד הרווחתי משכורת חייל. 51 אחוז מהקריירה שלי שייכים לה".
פורסם לראשונה: 01:30, 31.03.24
