הרבה דובר על היריקה של שי אליאס לעבר אנריק סאבוריט בדרבי התל-אביבי. על המחיר שעלתה להפועל ת"א ההרחקה שלו, שהובילה לחמישייה מחפירה שספגה מהיריבה המושבעת. על עצם ההרחקה של שחקן שאמנם ירק על שחקן אחר, אבל ממרחק רב. על דין יריקה שפגעה לעומת אחת שלא פגעה. פחות דובר על האקט עצמו: למה יריקות הן כל כך פופולריות בספורט, במיוחד בכדורגל?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
באסיה נהוג לירוק על ילדים נגד עין הרע. באירופה יורקים כשרואים חתול שחור. ביהדות היריקה היא חלק מטקס החליצה. אבל באופן כללי, בערך מראשית המאה ה-18, הזמן שבו נכנסו למערב אירופה מנהגי רחיצה היגייניים, היריקה נחשבת לחסרת נימוס. הפעולה הגופנית של הוצאת רוק מחלל הפה היא לא רק תופעה פיזיולוגית, אלא גם ביטוי לאמונות טפלות וכן הפגנה של רגש, בעיקר שלילי, של כעס ובוז.
אבל בעוד בתרבות המערבית (וגם בענפים כמו טניס וכדורסל) היריקה נחשבת לפעולה מגעילה ומוקצית, הרי בכדורגל היא חלק מהריטואל של המשחק. יריקה חדה ומהירה אל הדשא, יריקה בקשת, וכמובן בית המלוכה של היריקות - הצמדת האגודל והאצבע לאף, ויריקה דרך הנחיריים. צריך להבדיל כמובן בין היריקה לבין יריקת מים מיד אחרי השתייה שלהם: מדענים אמנם גילו כי שטיפת הפחמימות מעלה את היכולת הספורטיבית, אבל ידוע גם שהמים גורמים להתכווצויות בעת מאמץ, ולכן השחקנים משתמשים בהם רק כדי להרטיב את חלל הפה ואז יורקים אותם.
אז למה שחקני כדורגל יורקים כל כך הרבה? "מחקרים גילו כי פעילות ספורטיבית מעלה את כמות החלבונים ברוק. בעיקר מדובר בריר מסוג MUC5B, שהופך את הרוק לעבה יותר ולפיכך קשה יותר לבליעה, ואז אנחנו יורקים יותר", אומר קורט הפנברוך מבית הספר לרפואת ספורט בהמבורג. "לא ברור מדוע אנחנו מייצרים יותר MUC5B כשאנחנו מתאמנים, אבל אחת הסברות היא שאנחנו נושמים יותר מהפה, וזה מנגנון שעוזר לנו כדי שהפה לא יהיה יבש מדי".
עד כאן הכל בסדר. הבעיה מתחילה כשהיריקה הופכת לעניין פיזי, אלים, בריוני, כזה שבא להעליב, להקטין ולרמוס את כבודו של מושא היריקה. כמו אליאס בדרבי או תנועת היריקה של עומר אצילי לעבר אוהדי הפועל באר־שבע - אלו שייכים לסיפור אחר לגמרי. ובמילים אחרות: יש מוחטה שהיא איסוף הרוק בגרון והשלכתו בכוח החוצה (בארה"ב קיימות אליפויות עולם ביריקה החוצה וגם ביריקת חרצני דובדבן), ויש מוחטה "תרבותית", שנושאת איתה תו ומטען מסוים.
אפילו הקורונה ופחד ההדבקה שהביאה איתה לא עצרו את היריקות בכדורגל. זה חלק מהמשחק. חלק לא אסתטי ולפעמים אפילו די מכוער. ולא חסרים מקרים מהעבר שבהם שחקני כדורגל החליטו שהדרך הנכונה לריב עם היריב, להשפיל אותו, היא לפתוח במופע רוק.
ביורו 2004 משחק ה-0:0 בין דנמרק לאיטליה היה יורד לתהומות הזיכרון אלמלא התקרית שבה פרנצ'סקו טוטי ירה כדור רוק היישר לפניו של כריסטיאן פולסן, יריקה שגררה השעיה משלושה משחקים. האיטלקים המשוגעים לספורט ובמיוחד לכדורגל שמו את האקט בעמודים הראשיים, עם פרשנויות כדורגל לצד פרשנות מדעית ורפואית. הטלוויזיה הריצה את היריקה בהילוכים חוזרים ובהילוך איטי. "עדיף כבר לחבוט למישהו בפרצוף", אמר אחד הפרשנים. "לפחות על זה אפשר להגיב. יריקה זה פשוט גועל נפש. אין לה שום תכלית חוץ מהשפלה". בדנמרק, שם כבר לעגו לטוטי עוד לפני הטורניר כ"בלונדיני הטיפש", הוא קיבל כינוי חדש: האלפקה מרומא.
התקרית המפורסמת ביותר ובפלטפורמה הנצפית ביותר התרחשה במונדיאל 1990 במשחק בין גרמניה להולנד. גם ככה היחסים בין שתי המדינות השכנות טעונים במתיחות ובשנאה, הן על רקע הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה והן על רקע היריבות הכבדה ביניהן בכדורגל. פרנק רייקארד ירק לעבר רודי פלר במהלך המשחק, לא פגע, ושניות מעטות לאחר מכן, כששניהם הורחקו בגלל תקרית נוספת ביניהם, רייקארד שיפר כיוונים וירק שוב. הפעם נרשמה נחיתה בין תלתליו של החלוץ הגרמני.
אל-חאג'י דיוף הסנגלי, חלוץ ליברפול בעבר, נתפס במצלמות הטלוויזיה כשהוא יורק פעמיים - על אוהד ועל שחקן יריב. הוא התגונן וטען כי יריקות במולדתו לא נחשבות לדבר לא מנומס או שלילי. שחקן אחר שמצא תירוץ מוזר ליריקה שלו היה פביאן בארטז. השוער הצרפתי, אז במארסיי, ירק לעבר שופט במהלך משחק ידידות נגד קזבלנקה והושעה לשלושה חודשים. "אני מצטער על מה שקרה", אמר אחרי ההשעיה. "אבל לא ירקתי לו בפרצוף ולכן אני לא אשם".
וישנו ספורטאי אחד, דווקא לא כדורגלן, שיריקה שינתה והצילה את הקריירה שלו. במארס 1991 פילדלפיה שיחקה בניו־ג'רזי. זה היה עוד משחק NBA. לכל אורכו שיגר אוהד שישב קרוב לקו הרוחב הערות גזעניות לעבר צ'ארלס בארקלי. לקראת סוף המשחק בארקלי כבר לא היה יכול להתאפק. הוא ניגש לאוהד וירק לעברו. רק שהיריקה החטיאה במספר סנטימטרים ופגעה בילדה. הליגה השעתה את בארקלי. זו הייתה הנקודה הנמוכה ביותר בקריירה שלו.
פרופ' אמיר בן פורת: "היריקה היא תגובה רדיקלית ולא כזו שמוסתרת, כמו מרפק שנעלם מעיני השופט או קללות שאיש לא ישמע. היא ממש כמו סטירה, תנועה חזקה של ביזוי ועלבון. אין מגע בין שני הצדדים, אבל זה צעד חמור וחריג"
"ישבתי בחדר המלון, ואמרתי לעצמי: 'מה קורה איתך בן אדם? על מי ועל מה אתה כל כך כועס?' נשבעתי לעצמי שכשאחזור מההשעיה אתן לאנשים שקונים כרטיס כדי לצפות בי משחק רק את הצדדים הטובים של צ'ארלס בארקלי, את הכישרון. הבנתי שמה שלא יקרה, אני יכול לשכוח ל-48 דקות מהכעס על אבא שלי או המורה לספרדית שלי", אמר לפני כמה שנים. "אם לא הייתה התקרית הזו, שכולם ראו אותה וגרמה לי השפלה כל כך גדולה, לא הייתי ממשיך לקריירה כל כך מוצלחת, בעיקר לא כפרשן בטלוויזיה".
אז למה יריקות נפוצות כל כך במשחק הפופולרי בעולם? "יש בכדורגל סוג של שפה כפולה", מסביר הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג. "מצד אחד, מדובר במשחק כדור שבו יורקים הכי הרבה כהכרח פיזיולוגי. בטלוויזיה רואים המון יריקות ולאף אחד אין שום בעיה עם זה. להפך, זה מעיד על מאמץ של השחקן. מצד שני, יריקה על היריב נחשבת כחציית קו אדום. השחקנים נכנסים לעולם שבו כל הזמן יורקים ויכול להיווצר מצב שיורקים למקום לא נכון, וכאן נכנסים לאזור עמימות. הרי לא ברור לגמרי אם עומר אצילי ירק כאקט פרובוקטיבי, אבל הוא הורחק בגלל מה שהתפרש כיריקה אלימה. הדיין היה צריך לפענח את המחווה בפינצטה. זה על גבול האבסורד: הרי איש לא נפגע מכך, וגם הקהל נהג בתוקפנות כלפי אצילי. אם הוא אכן ירק לכיוון הקהל בכוונה, אז זו תגובה סמלית לפרובוקציה כנגדו מבלי שאיש נפגע פיזית. גם ההרחקה של שי אליאס מהפועל ת"א בדרבי הייתה מוגזמת מאוד לדעתי, הוא ידע שהוא רחוק מהשחקן ולא התכוון לפגוע ביריקה".
ועדיין, היריקה נחשבת לטאבו.
"היה מקרה ב-2016 שבו בית המשפט דן באישום של קללה ויריקה. הקללה לא נחשבה על ידי השופטת כתוקפנית, אבל הייתה הרשעה על היריקה שנחשבה כתקיפה. במערב יריקה נחשבת לגסות רוח, בריונות. אנחנו הרי מכירים ביטויים כמו 'יריקה בפרצוף', או 'אתה לא שווה יריקה', שמדגישים את חומרת המעשה. היריקה מבטאת זלזול, בוז, השפלה, תיעוב, חוסר כבוד מהדרגה הגבוהה ביותר, הפרשת גוף דוחה שאתה מטיח באדם אחר - אקט הכי משפיל ומגעיל שיכול להיות. זה עניין סמלי שמדגיש שהאדם שמולך מחליא אותך. למרות שהיריקה היא בדרך כלל אקט ספונטני וקשה להתגונן מפניה, היתרון היחסי שלה על פני תוקפנות פיזית הוא שזו הבעת תוקפנות וסלידה ללא הרמת יד. אפשר לומר שזו הבעת זעם מרוככת. יכול להיות שזה גם סוג של סימון טריטוריה פרימיטיבי, סמל לגבריות".
לדברי פרופ' יאיר גלילי, סוציולוג ספורט מאוניברסיטת רייכמן, יש לכך סיבה נוספת. "יש בסוציולוגיה מונח הנקרא 'שטח הרשאה', מקום שבו אוהדים ושחקנים מרשים לעצמם להתנהג בצורה אחרת", הוא מסביר. "מגרש הכדורגל, פארק, בריכת שחייה. בשטח הזה חושבים פחות על הפעולה, מתנהגים בצורה אימפולסיבית יותר. אוהד, למשל, נתפס כאנונימי במגרש ומרגיש שהוא יכול להתנהג בצורה הרבה יותר קיצונית. כבר 250 שנה שהיריקה עצמה מוגדרת בתרבות המערבית כמשהו לא מנומס, לא מקובל. זו פעולה מגונה, בטח בפומבי.
פרופ' עוז אלמוג: "אפילו ישנם ביטויים, 'יריקה בפרצוף', 'אתה לא שווה יריקה', שמדגישים את חומרת המעשה. היריקה מבטאת זלזול, בוז, השפלה, חוסר כבוד מהדרגה הגבוהה ביותר. זה עניין סמלי שמדגיש שהאדם שמולך מחליא אותך"
"הרי כדורגל הוא הענף הכי פופולרי, מאוד מצולם ומלא בקלוז-אפים. ישנן היריקות הקבועות הנובעות ממאמץ נשימתי ועוזרות לריענון, אבל יריקה על שחקן או לכיוון הקהל היא משהו אחר. הכדורגלן עושה את זה כי הוא בז למישהו, זה אקט משפיל בסגנון 'טפו עליך'. זה אקט קיצוני והפוך לכבוד שנכנס לעולם הספורט בגרסה המסחרית שלו, כבוד לצרכן, לקהל, ליריב. הכל יותר מעודן, והיריקה שוברת את זה".
פרופ' אמיר בן-פורת, סוציולוג החוקר את הכדורגל הישראלי כבר שנים רבות, מחזק את הדברים. "היריקה היא תגובה רדיקלית ולא כזו שמוסתרת, כמו מרפק שנעלם מעיני השופט או קללות שאיש לא ישמע. יריקה היא ממש כמו סטירה, תנועה חזקה של ביזוי ועלבון", הוא אומר. "חוקר בשם נורברט אליאס דיבר על תהליך הציוויליזציה בכדורגל האנגלי, שהוביל לקביעת נורמות מסודרות בענף, מין אלימות מסודרת יותר, אבל היריקה חורגת ממנה ולכן היא מכעיסה כל כך הרבה אנשים. אין מגע בין שני הצדדים, אבל זה צעד חמור וחריג".
ד"ר מרק רוסנובסקי, הרופא האגדי של נבחרת ישראל, צוחק כאשר הוא נשאל על ריבוי היריקות כחלק מהכדורגל: "זה עניין פיזיולוגי, הפה יבש", הוא מסביר. "שחקן מאבד 3־4 ק"ג של זיעה במשחק וצריך לשתות הרבה ולנקות את הגרון. בנוגע ליריקות כביטוי לאלימות, זה שייך לתרבות ספורט. צריכים לעבוד על זה מגיל צעיר, ללמד גם התנהגות, להפנים קוד אתי שיחנך את השחקן איך לפעול בלחץ של משחק וגם מחוץ למגרש".
ואכן, קיימת היריקה כסיבה פיזיולוגית וקיימת היריקה כהבעת רגש שלילי, אבל יש סיבות נוספות ליריקות במשחק כדורגל. עבור חלק מהשחקנים מדובר ביצר חייתי של סימון גבולות. צורך פסיכולוגי אפילו חזק יותר הוא השימוש ביריקה ככלי למניעת מחשבות שליליות. לא נראה שחקן יורק אחרי שכבש או בישל שער. נראה אותם יורקים אחרי החמצה או פעולה בלתי מוצלחת אחרת. היריקה, בעצם, היא מנגנון הדחקה.
או כמו שכתב פרשן גרמני אחרי משחק בין גרמניה לשוודיה ב-2012, שהסתיים ב-4:4 אחרי שגרמניה הובילה 0:4: "שש דקות אחרי הגול הרביעי, שוודיה כבשה גול, ויכולת להרגיש משהו לא נוח אצל השחקנים הגרמנים. אחרי שתי דקות השוודים הבקיעו את השני, ויכולת לראות איך כל המחשבות השליליות משתלטות על כל שחקני הנבחרת. ואני התחלתי לצעוק על המסך של הטלוויזיה: 'תירקו, תירקו מלא'. אבל הם לא ירקו מספיק".
