הצייצנים
ההבדל בין אבדיה לזהבי
אפילו בימים קשים כאלה, כשהספורט לא ממש מעניין, מצליחים כוכבי הכדורגל הרדוד שלנו להוכיח עד כמה הם פופוליסטים, שבלוניים וקלישאתיים. שרשרת הפיגועים הרצחנית שלחה אותם למקלדת, כדי לקרוע את הרשתות החברתיות עם מסרים של חימום אווירה וחבלה בדו־קיום.
ואיזה הבדל בין דני אבדיה, הכדורסלן המאופק והאינטליגנטי, לבין ערן זהבי וחבריו המתלהמים מהכדורגל. ג'ובניקים שבמקרה הנועז הפעילו בצה"ל ממטרות, אך תמיד ברגעים האלה הופכים למצביאים מסוגו של איתמר בן־גביר (שכידוע לא שירת בצבא).
"ליבי עם לב המשפחות ועם כל מדינת ישראל", כתב מוושינגטון אבדיה אחרי הפיגוע בחדרה, בתבונה וברגישות. "דואגים להזכיר פעם אחרי פעם שהמחבלים פעילי דעאש והפיגוע בחסות דאעש ובלה בלה בלה!", פירשן באינסטגרם המתסיס זהבי, וסיכם: "חבר'ה תתעוררו ואל תנסו לייפות את הדברים. אלו ערבים ישראלים מאום אל־פאחם". כאילו שמישהו דיווח אחרת, שיטה בדוקה לאיסוף לייקים מהאספסוף.
"מדינה של ליצנים", תרם המוקיון דן ביטון את תוכניתו לפתרון המצב. "ממשלה של פחדנים", הכריז רועי גורדנה שנודע באומץ ליבו כלוחם בסיירת פקה־פקה. אפשר לחשוב שלא ידענו זוועות כאלה בעבר, כמו למשל ב"אינתיפאדת הסכינים" של 2015, שגבתה את חייהם של עשרות באירועי טרור. "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים", קבע הצדיק חן עזרא, למרות שזה לא בדיוק הזמן גם למסקנה כזו.
"כדאי להתעורר לפני שיהיה מאוחר", הצטרף איתי שכטר לרעיון ההשכמה המהפכני של זהבי. "חייבים להתעורר לפני שיהיה מאוחר", הבריק אלון תורג'מן, "עד מתי נחיה בפחד לצאת מהבית? להתעורר פה ומהר", קרא בן שהר, עוד חבר מלהקת התרנגולים. כן, זהו אותו אסטרטג שניהל פעם יחד עם אימו וכמה ח"כים מלחמת התשה בצה"ל, כדי לשרת בדה־חרפשחאפ ההולנדית ולחמוק מאימת הבקו"ם. היום הוא מתמחה בשאלות קיטבג.
מה הטעם בקריאות ההשכמה הממוחזרות? כנראה הצורך הכפייתי של הכדורגלנים המשועממים להרשים את העוקבים. הם הרי "חבורה של גברים" שזקוקים לעידוד. בפועל, מדובר בציוצים חלולים. בערך כמו לצעוק לשחקני הנבחרת "תתעוררו", בכל פעם שהם מתרסקים בקמפיין חשוב.
זהבי הוא לא עוד שחקן בנבחרת, אלא נחשב למנהיגה ומכיר מקרוב את המרקם הרגיש של מרכיביה. אבל במקום לאחד ולהרגיע, הוא מעדיף לסכסך, לחמם ולתת עצות לגורמי הביטחון, מה שמחייב לבחון את מורשת הקרב שלו.
כשהיה בן 19, הגיל בו כל ישראלי משרת בצבא, נלחם זהבי בשלטונות צה"ל כדי לקבל מעמד של "ספורטאי מצטיין", ולנסוע עם הנבחרת הצעירה לצפון־אירלנד. זה לא עבד. "זהבי הוא חייל בעייתי, לא מגיע לו פרס", צוטט אז גורם צבאי שטיפל בנושא.
"מתי יהיה עונש מוות למחבלים?", מיהר להציע שון וייסמן, שגרירנו בליגה הספרדית השנייה, אחרי שהמחבל מבאר־שבע כבר חוסל. העיקר שכולם יידעו שגם הוא כבר התעורר, יחד עם רעייתו שמיהרה לכנות את ראש הממשלה "הליצן הכי גדול". אז מה אם נפתלי בנט, קצין בסיירת מטכ"ל עם עבר עשיר של לוחם במערכות ישראל, עזב בזמן מבצע "חומת מגן" את עיסוקיו האזרחיים כמנכ"ל חברת הייטק בארה"ב, ושב ארצה כדי להתגייס למילואים? גיבורי ישראל, וייסמן וזהבי, לא הטריחו עצמם אפילו לשני משחקי ההכנה האחרונים של הנבחרת.
הגינוי
התשובה שכיאל חייב לפלאח
זהבי, עד כמה שזכור, לא מיהר לגנות את רצח בני משפחת דוואבשה ב-2015 למשל, אבל אתמול החליט להטיף גם לשחקנים הערבים בנבחרת, שלא גינו את הפיגועים האחרונים. את התשובה הנוקבת הוא קיבל מחאתם עבד אלחמיד. "אני מוקיע טרור כבן אדם ולא כערבי'', כתב בלם הפועל באר-שבע, והוסיף: 'חמישה יהודים חיים בזכות תרומת האיברים של אחי מוחמד שנהרג. אני מסרב בתוקף להיות מקוטלג בגלל שאני ערבי".
בניגוד גמור לפטרון מהולנד שבורר את גינוייו, קשה מאוד להתעלם מדברים שפרסם סארי פלאח, בן-דודו של לוחם מג"ב יזן פלאח שנרצח בפיגוע בחדרה.
"הלב שלנו התפרק, המשפחה פה גמורה. ילד בן 19 מת", סיפר פלאח, בלי להתלהם או לחפש אשמים, ורק למחרת העלה סטורי שבו כתב: "מעניין איפה אתם ‘כוכבי’ המגזר והרשתות. פתאום אף אחד לא מגנה מעשה חסר אנושיות שכזה. תתביישו". לפלאח בהחלט מגיע הסבר.
ב-2018, אחרי שהנבחרת המהוללת שלנו ניצחה במשחק ידידות 0:7 את גואטמלה, העלה בירם כיאל לאינסטגרם את הצילום המפורסם ממלון הנבחרת – לצד טאלב טואטחה, דיא סבע, עאיד חבשי, מונס דאבור ולואי טאהא - ונתן לה כותרת:
"אנחנו גדולי הכפר - הבוסים". אם הוא עדיין מחשיב אותם לכאלה, ולא רק כשחקני כדורגל, מן הראוי שקפטן בני סכנין ישיב היום רק למי ששיחק עד לא מזמן בקבוצה שלו. או שיעלה לאינסטגרם את התמונה ההיא עם הכותרת: "אנחנו קטני הכפר - הבוטים".
הפולחן
יעקב שחר נכנס לווייז
לקרוא רחוב על שמו של אדם בעודו בחיים זו החלטה בעייתית, עם ריח של אינטרס מצד המעניק. ראש עיריית אור יהודה לשעבר, דוד יוסף, נהג לקרוא לרחובות ולכיכרות ביישוב על שם מקורביו, והקדיש אפילו רחוב למאהבת שלו.
ראשת עיריית חיפה עינת קליש רותם, להבדיל אלף אלפי אהבות, החליטה לקרוא רחוב ע"ש יעקב שחר יבדל"א. זה בטח לא יזיק לפופולאריות שלה שנמצאת בנסיגה, במיוחד אחרי שהוכיחה כי מתאימה הרבה יותר לניהול ספארי.
על תרומתו של שחר למכבי חיפה אין צורך להרחיב, וגם פעילותו הפילנתרופית בענפי ספורט אחרים ידועה. ועדיין, מדובר בחברה כלכלית לכל דבר, שמנוצלת היטב גם לקידום ענייניו המסחריים האחרים. המועדון זכה בארבע אליפויות ואפילו בדאבל אחד, למי ששכח, עוד לפני הפיכתו של הרוכש מנס-ציונה לבעלים.
כל זה קרה כשהקבוצה התבססה על שחקני בית, ולפני שהאדם הכי עשיר בליגה רוקן את יריבותיו מנכסיהן. אם לשחר מגיע רחוב בחיפה, על שמו של שמעון מזרחי צריך לקרוא רובע בת"א, וגם טל ברודי חייב להיות על המפה. בעצם על שמו כבר יש את כביש 6.
אדם נחבא אל הכלים היה מוותר על הכבוד, וגם על דברי החנופה של פקידים דביקים כמו דובר העירייה והבוסית הפאתטית והעילגת שלו. "הודות לתרומתך הרבה הפכה מועדון מכבי חיפה בכדורגל לאימפריית כדורגל בעלת שם עולמי", אמרה קליש רותם, שטות מדהימה שנכתבה גם על שלט הרחוב עצמו. למרבה המזל לא תרגמו את הכיתוב המגוחך הזה לאנגלית.
שחר עצמו ניסה להצטנע רק בדיבורים. "זה רחוב על שמנו", אמר בטקס הנשיא הנרגש. "להצלחות שלנו גורמים מנהלי ואנשי המועדון, המאמנים, השחקנים והקהל הנפלא שלנו. כולם שותפים מלאים מלאים לכבוד שהעירייה מעניקה לי בקריאת רחוב על שמי". אם ככה, נשאלת השאלה, מדוע לא התעקש שזה יהיה רחוב מכבי חיפה?
יותר מכך, בהמשך הטקס האיש והרחוב אפילו אמר: "עם מה שאני משקיע פה, אני צריך לקבל שכונה". אז גם בעניין הזה אפשר להרגיע אותו. אחר סאגת ירדן שועה, החתמת איש הערכים עומר אצילי ושיריו הירודים בצמד עם דולב חזיזה, כבר בהחלט רשומה על שמו של שחר גם שכונה.
הבדיחה
מדליסטית האיגרוף שרק הפסידה
"שתי מדליות למתאגרפים צעירים של ישראל באליפות אירופה עד גיל 22 המתקיימת בפינלנד. יאן ז'אק זכה במדליית זהב אחרי שניצח יריבים מצ'כיה, ליטא, אסטוניה ובגמר ניצח יריב אוקראיני. בתחרויות הנשים ניצחה ליה פוקיליה"... זהו נוסח ההודעה חגיגית שפורסמה בעמוד הפייסבוק של הוועד האולימפי, ושברה את שיאי החובבנות והצחוק.
התחרות נערכה בכלל בקרואטיה, פינלנד היא המדינה בה מתגוררת הנציגה שלנו, פוקילה (זה השם המדויק, אימה הישראלית נישאה לתושב הלסינקי), אבל מדוע אין אזכור של צבע המדליה בה זכתה, ומוצא היריבות אותן ניצחה? התשובות: 1. ארד, 2. כי לא נמצאו כאלה.
עקב מיעוט המשתתפות בקבוצת המשקל שלה (עד 70 ק"ג), עלתה פוקילה ישירות לחצי הגמר, שם נוצחה בידי יריבה אירית. זה הספיק לה כדי לחלוק מדליה עם המפסידה בחצי הגמר השני, בלי לנצח(!) ולא הפריע לאחד מכלי התקשורת לדווח כי "פוקילה נעצרה בחצי־גמר". הלו, שם היא רק התחילה, וסיימה.
ובכל זאת, ברכות לחסרי המושג מהוועד האולימפי, שהצליחו להפיל את כולנו לקרשים.
מילה זו מילה
"לא התבזינו" (השדר מוטי פשכצקי שמח בחלקו אחרי ההפסד המביך לגרמניה)
