מכבי ת"א מול ריאל מדריד - יכול להיות שזה המפגש המרטיט ביותר עבור האוהדים הצהובים בכל הנוגע לאירופה, מעל כל התמודדות אחרת וכל יריבה מפוארת אחרת. אפילו המשחקים מול צסק"א מוסקבה נמצאים מדרגה אחת מתחת, למרות שהם טעונים בהיסטוריה מיוחדת, ולו רק בגלל השמות הנוצצים שהבלאנקוס הציגו לאורך השנים והמאבקים הצמודים והמרתקים בין המועדונים.
והנה מגיע פרק ענק נוסף ומעורר תיאבון: סדרה של הטוב מחמישה משחקים, המנצחת תעלה לפיינל-פור, המפסידה תסכם באכזבה ואפילו בהרגשה של כישלון מסוים את העונה האירופית המוזרה הזאת. זו תהיה ה-סדרה של רבע הגמר, הצמודה ביותר והקלאסית ביותר על הנייר, גם עבור אוהדים נייטרלים ביבשת. אחרי הכל, מדובר בשתי הקבוצות ששיחקו זו מול הכי הרבה פעמים בהיסטוריה של הכדורסל האירופי, לא פחות מ-64 מפגשים.
4 צפייה בגלריה
"2-3 נקודות חסרו לתהילה": הכותרת ב"ידיעות אחרונות", בבוקר שאחרי המשחק הדרמטי
(צילום: מתוך "ידיעות אחרונות")
חלק ניכר מהרומנטיקה שמתלווה למשחקים שבין ריאל למכבי נובעת גם מהעובדה שימיה הגדולים הראשונים של אלופת ישראל באירופה כללו מפגשים רבים עם הבלאנקוס, שביססו את עצמם כיריבים מיתולוגיים. זו לא קבוצה שתפסה טרמפ על ההצלחה של כוכבי הכדורגל במועדון, אלא אימפריה בזכות עצמה, והקהל הישראלי התמכר בשנות השישים לדרמות במשחקים מולה, כאלו שנתנו לאוהדים את האמונה שמכבי ת"א מסוגלת להגיע לרמה של הטובות ביותר. אילו שמות היו שם. הרכז המופלא הדוקטור חואן קורבלאן, וויין ברבנדר, קליף לויק, מיילס אייקן, וולטר שצ'רביאק. הצפייה בהם העבירה את הקהל כמו במכונת קסמים למציאות שונה.
קבוצה מעולם אחר
הכל התחיל לפני 54 שנה. 15 בפברואר, 1968. בית חצי הגמר של גביע אירופה סידר לראשונה שני משחקים בין ריאל למכבי, בבית שכלל גם את ספרטק ברנו הצ'כית ומכלן הבלגית. מכבי חלפה בשני הסיבובים הראשונים על פני אלזס הצרפתית וגיסן הגרמנית, והגיעה לאתגר אחר לגמרי. הצמד האימתני בצהוב היה אז טל ברודי ותנחום כהן-מינץ, שעשו דברים שאיש לא ציפה לראות משחקנים בקבוצה ישראלית באירופה.
(צפו בדרמה הגדולה במשחק הגומלין מול ריאל ביד-אליהו ב-1968)
מספיק לומר את צמד המילים "ריאל מדריד" ליד ברודי כדי שיידלק באופן מיידי. הוא זוכר כל פרט ממשחקיו נגד ריאל, בין אם בפביליון הישן, הקטן והלא נוח במדריד ובין אם ביד אליהו הפתוח. עבורו כל אחד מהם היה עולם ומלואו. החבר'ה מריאל הם עדיין מייקל ג'ורדנים בעיניו, והוא מאבד לפחות 50 מ-78 שנותיו כשהוא חוזר בעיניים נוצצות של ילד לאותם ימים.
לקראת הסדרה הנוכחית, הוא נזכר בהגרלה ההיסטורית של עונת 1967/68. "אנחנו השחקנים במכבי ת"א ראינו בריאל מדריד קבוצה שהגיעה מעולם אחר", הוא אומר. "היה מדהים להגיע לשם ולראות את ארונות הגביעים העמוסים של המועדון, העושר והאושר. החיבור המיוחד בין הקבוצות נוצר בזכות קבלות הפנים המפוארות שערכו לנו בערבים שאחרי המשחקים, ובטח שחלוקת השעונים המהודרים לכל שחקן, מאמן ועסקן אורח. את מה שנותר שם איש לא יוכל לקלקל ולקחת מאיתנו. הדבר הביא להמון ביקורים הדדיים וכינוסים חגיגיים. נוצרה שם ידידות ללא גבולות, חברות לנצח".
המשחק הראשון בין הקבוצות התקיים במדריד. שילוב של כושר גופני עדיף ושיפוט ביתי - כך לפחות לפי סיקור המשחק ב"ידיעות אחרונות" - סידר לריאל בריחה בסיום וניצחון 54:64, אחרי שמכבי עוד הובילה 26:32 בשלב מוקדם של המחצית השנייה. כהן-מינץ היה מצוין במחצית הראשונה, אבל בשנייה קלע 2 נקודות בלבד, בעוד ברבנדר נצמד לברודי והוציא אותו מאיפוס עם שמירה חזקה. קלעו למכבי: כהן-מינץ 14, לז'ה 12, שטרקמן 8, פדהרסט 7, ברודי 5, אבידן והופמן 4. זה היה סימן מוקדם למה שעומד לקרות בעשורים הבאים - הפביליון היה אולם שבו רעדו למכבי הרגליים, והיא הפסידה בו פעם אחר פעם, לעתים ספגה תבוסות מחפירות.
אבל הספרדים היו מודאגים. הם התרשמו בצורה יוצאת דופן מכהן-מינץ הענק, הופתעו מהרמה שהציגה מכבי וחששו מכך שפער 10 הנקודות יימחק בגומלין במאבק החשוב על כרטיס לשלב הבא (פיינל-פור של בית חוץ, שאליו עלו שתי הראשונות מכל בית). אולי הייתה שם גם מעט מלחמה פסיכולוגית, אבל אי אפשר לומר שהבלאנקוס טסו לת"א כשהם רגועים.
הנשק הסודי שלא עזר
הם גם חששו מאוד מ"הנשק הסודי" של מכבי ת"א. באותם ימים היו"ר נח קליגר ז"ל עבד בכל הכוח כדי לאזרח שחקן אמריקאי בשם טד הורביץ ששיחק בבלגיה. רק שני זרים הורשו לשחק: הורביץ נשאר מחוץ למפגש במדריד וקיבל את תעודת הזהות הכחולה רק לפני הגומלין, כך שהייתה מין הרגשה אצל היריבה שמכבי מתכננת לשלוף שפן רציני. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד: הורביץ זכה לכינוי "מיני-כדורסלן" אחרי שהופיע לאימון ביד-אליהו והתברר כשחקן נמוך במיוחד, וחלק מהנוכחים פרצו בצחוק כשראו את ביצועיו.
אז הורביץ לא יכול היה לעזור, אבל זה לא הפריע להתלהבות בארץ, שהגיעה לשיאה בשבוע שבין שני המשחקים. הגומלין הפך לאחד האירועים החברתיים והספורטיביים הגדולים ביותר בתולדות המדינה הצעירה. "ידיד המחלקה", שר הביטחון משה דיין, כבר היה אורח קבוע בכל משחק ביתי, אבל הפעם ביקשו להצטרף אליו פוליטיקאים ואנשי ציבור מרכזיים רבים. לא היה מקום חם יותר להגיע אליו בת"א, בישראל ובמזרח התיכון ב-22 בפברואר 1968. כולם רצו להיות שם, וכך חזינו במחזה הבלתי נתפס הבא: אוהדים שלא הצליחו להשיג כרטיס לאצטדיון יד-אליהו הפתוח נכנסו בכל זאת כשטיפסו על חבלים שנזרקו החוצה מתוך המגרש על-ידי אוהדים שכבר היו בפנים.
"תוך סכנת נפשות ממש ניסו חובבי כדורסל מושבעים להסתנן אל שעריו המוגפים של האצטדיון ביד-אליהו מאחר וידם לא השיגה את אחד מ-5,000 הכרטיסים, שנחטפו ואזלו מבלי שהוצאו למכירה חופשית", נכתב אז ב"ידיעות אחרונות". אגב, למרות שיד-אליהו הכיל 5,000 מקומות, לא פחות מ-6,000 איש נכחו במגרש.
4 צפייה בגלריה
לראות ולא להאמין: אוהדי מכבי ת"א נכנסים ליד-אליהו בעזרת חבלים
(צילום: מתוך "ידיעות אחרונות")
היום סנטיאגו ברנבאו המנוח מוכר לקהל בעיקר בזכות אצטדיון הכדורגל של ריאל מדריד הנושא את שמו, אבל אז הוא עדיין היה הבוס הכל-יכול של המחלקה כולה, ונחת עם הקבוצה בארץ. הוא זכה לקבלת הפנים החמה והלבבית ביותר שאני זוכר שקיבל אורח כלשהו מתחום הספורט בישראל. הוא היה שם דבר בכל אירופה, ובישראל התרגשו לזכות בכבוד. ברנבאו התעניין במיוחד במקומות הקדושים, וזכה לסיור אח"מים בכותל המערבי ובאתרים נוספים, כשהוא זוכה לאבטחה כבדה.
מבחינת כדורסל, זה היה אחד הפספוסים הכואבים שמכבי עברה עד לזכייה הראשונה בגביע אירופה. ריאל חששה בצדק מהמגרש הפתוח ומהקהל הביתי, ונגררה לדו-קרב התקפי מעולה. למרות פציעה מוקדמת של הרכז חיים שטרקמן, שלא הצליח לספק את התרומה הרגילה שלו, הנקודות זרמו ללא הרף גם בזכות אברהם הופמן ואמנון אבידן שתפסו יד חמה לצד ברודי וכהן-מינץ שהתעלו על עצמם.
בהפסקה ההפרש התקרב לגובה הדרוש, 30:38, אבל ככל שהמשחק התקרב לסיומו מכבי ראתה שהיא לא מצליחה לברוח, מה שהוביל לטקטיקה מכוונת של ניסיון להגיע לשוויון מתוך מטרה לקבל הזדמנות נוספת לפתוח פער דו-ספרתי בהארכה.
הדבר הוביל לרגע מדהים שנעלם בין דפי ההיסטוריה: במצב של 74:75 למכבי, אמיליאנו רודריגס זרק מהקו, החמיץ את הכדור הראשון, ובזריקה השנייה כהן-מינץ מיהר לסל ונתלה על הטבעת כדי שגם במקרה של החטאה מכוונת (הספרדים עשו זאת בדקות האחרונות), הם יקבלו ניקוד. במקרה כזה ריאל הייתה אמורה לקבל שתי נקודות, סל עצמי (עד היום לא ברור אם כהן-מינץ רק נגע ברשת או שגם פגע בכדור), אבל השופטים העניקו לה רק נקודה אחת, 75:75, וגם המחאה של הספרדים לא עזרה. המשקיף הגרמני הודה כי לא ראה מה קרה והלך עם השופטים, כך שמכבי קיבלה את מבוקשה והמשיכה להארכה.
"שנה לפני כן עשינו משהו דומה כשניסינו להגיע למשחק שלישי ומכריע מול בדאלונה בגביע מחזיקות הגביע, וזה עלה יפה", מספר ברודי. "הפעם היה חסר לנו סל". כן, חמש הדקות הנוספות לא הביאו בשורה. מכבי יצאה אליהן בטירוף, הובילה 86:94 ונהנתה מאיבוד של הספרדים, אבל בהתקפה החשובה במשחק ברודי מסר דווקא לידיים של לויק. זה נגמר ב-88:96, מרחק נגיעה מההפרש המבוקש. ימי ההפסדים המכובדים נמחקו מהלקסיקון אחרי אותו ערב ענק, ורק חבל על שתי הנקודות האבודות. המאמן יהושע רוזין כעס גם הפעם על השיפוט, אבל יצא גאה מההופעה. ברודי היה הקלע הבולט עם 26, כהן-מינץ הוסיף 20. יתר הקלעים: הופמן 14, אבידן 10, פרייטג ושטרקמן 8, שפירא 4, בן-בסט, פדהרסט ושוורץ 2.
התוצאה הובילה לכך שמכבי הייתה זקוקה לניצחון חוץ על ברנו, אימפריה באותם ימים, כדי לעבור שלב. זה לא קרה, ברנו וריאל עלו מהבית, ניצחו את היריבות שלהן ונפגשו שוב בגמר בליון, שם ריאל זכתה בגביע אירופה הרביעי שלה – עדות לאיכות של הניצחון שהשיגו הצהובים בבית.
אבל כאמור, זה לא היה סוף פסוק. שני המשחקים הראשונים נתנו את האות לשורה של מאבקים אדירים בין השתיים גם בשנים הבאות, יריבות ספורטיבית נפלאה כפי שהיא אמורה להיות, בלי שנאה אלא עם המון מוטיבציה והערכה (אולי פרט למשחק ב-1983 שבו ארל וויליאמס זינק ליציע בפביליון כדי לנסות ללכת מכות עם כמה אוהדים).
עכשיו אנחנו מעבירים הילוך, לאחת הסדרות הגדולות בחשיבותן שמפגישה את שני הכוחות האירופיים. וכמו תמיד, זה צפוי להיות פתוח, מותח ובעיקר כיף אחד ענק.
