כדורגל הוא בסך הכל סיפור וכל מי שיגיד לכם אחרת, סתם מספר לכם סיפורים. הכדורגל יכול להיות סיפור יפה כזה של ניצחון סנסציוני ויכול להיות סיפור של התפרקות וקריסה. תשאלו את החברים האהובים אוהדי נתניה, הם כבר יספרו לכם את הסיפור שלהם, זה עם האהבה והחושך, זה שממתינים בו כבר יותר מארבעים שנה לסוף הטוב. ככה זה כדורגל, יש בו סיפורים יפים וסיפורים מביכים, כואבים ונשגבים, לכל מועדון יש את הסיפורים שלו פעם עם סוף טוב ופעם עם סוף רע. ככה זה, כמו בחיים.
אבל יש קבוצה אחת בירושלים שאותה אני אוהב, שאצלה הכל הפוך. אצלה כל סיפור טוב הוא גם סיפור רע בכל רגע נשגב יש מבוכה ובכל רגע מביך יש זיק של הדר בית"רי. בית"ר של ז'בוטינסקי רצתה למות או לכבוש את ההר, בית"ר של האוהדים שואלת "למה אי אפשר גם וגם?". וכשיש לך סיפור כל כך מורכב, יש לך גם את החופש לספר אותו איך שאתה רוצה. זאת הסיבה שאני הולך לספר לכם סיפור אלטרנטיבי ונשבע באמא שלי שתחיה, שזה יהיה הסיפור הכי טוב ששמעתם בחיים שלכם.
1 צפייה בגלריה
הכאוס על הדשא באצטדיון סמי עופר אחרי שאוהדי בית"ר פרצו וגרמו לביטול טקס הנפת הגביע
(צילום: עוז מועלם)
"אבל רגע" אתם בטח אומרים לעצמכם, "למה הוא לא מגנה את התמונות המכוערות מאתמול? איפה ההדר הבית"רי? למה הוא לא מזועזע כמונו מאספסוף ילדי הטיק טוק שפרץ למגרש?" ואני אענה לכם שנמאס לי להזדעזע ושההדר אף פעם לא היה בית"רי ושאוהדי בית"ר תמיד היו מזוהים עם פריצה למגרש ולא עם קלאס ואיפוק. ככה זה כשקבוצה של כורדים אמורה לייצג רעיונות של תנועה שנוסדה בפולין, לפעמים יש אי הבנות.
אבל הסיפור שלי מתחיל הרבה לפני הגמר, הסיפור שלי מתחיל בקיץ שעבר במאבק שלנו לשחרור הקבוצה מהבעלים הקודם. איפה לא הפגנו ומה לא עשינו בשביל לנסות ולהביא עתיד טוב יותר. לעולם לא אצליח להסביר לכם כמה סבלנו וכמה כעסנו. גרוע מכך, עמוק בלב כבר היינו אדישים. לא התרגשנו משרשרת הכישלונות הבלתי נגמרת של עידן משה חוגג. ראינו תבוסות נוראיות והיינו לגמרי אדישים. לגמרי. רק סבלנו בשקט והדחקנו. ובעצם הסיפור שלנו הוא לא סתם סיפור, הוא אפוס קולנועי שבתחילתו הגיבור הראשי אדיש לגמרי למה שקורה ובסופו הוא ממרר בבכי אחרי הניצחון הכי מתוק.
כי אתמול בבוקר הרגשתי תחושה שלא הרגשתי שנים. הלב האדיש הזה שהתרגל לספוג תבוסות בלי להרגיש אותן בכלל, פתאום מחסיר פעימה מהלחץ הממכר של בוקר משחק גדול. זה החלק בסרט שהגיבור מבין שהוא שוב מתאהב אחרי כל הכאפות שהוא חטף בחיים האלה. התאהבתי מחדש, אין לזה הסבר אחר. אם לא, איך תסבירו שהבנאדם הכי ציני בעולם לא מצליח לנשום מסתכל מהבוקר על תמונה של הגביע ושומע בלי הפסקה את עמיר בניון שר את השיר שנכתב בדיוק למעמד הזה "תבוא, אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים, אנחנו השתגענו אין לנו יותר פנים"?, איך תסבירו חבורה של גברים יושבת וממררת בבכי אחרי הגול של פריידי?, איך תסבירו שתוך כדי שאני בוכה כמו ילד אני שומע בראש את עמיר בניון שר ומבין שאני בתוך הרגע הכי מתוק בסיפור הזה? איך תסבירו את כל הטירוף המוחלט שעברנו העונה?
ההסבר הרציונאלי היחיד שאני מוצא לסיפור הזה, הוא שבבית"ר ירושלים אין שום היגיון. הטוב והרע, היפה והמכוער שלובים זה בזה. רגע השיא של העלילה הוא גם רגע השפל. אנחנו לא רק ההצגה הכי טובה בעיר אנחנו גם הסיפור הכי משוגע בעולם. אין גדולה כמו בית"ר ואין פסיכית כמו בית"ר. וזה סוף הסיפור. יאללה אני זז לגן סאקר. ניפגש בפרק הבא מבטיח לכם שהוא יהיה אפילו יותר משוגע.
הכותב הוא אוהד בית"ר ירושלים
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
