לא משנה את דעתי: גם אחרי הכישלון של שגיא מוקי, גולת הכותרת של הציפיות להצלחה, אני סבור שישראל העמידה הפעם את הנבחרת החזקה ביותר מאז השתתפנו לראשונה במשחקי הלסינקי 1952.
נכון שאבישג סמברג העלתה משום מקום את הצפי למספר מדליות ראשוני. ונכון, מאז היום הראשון אין לנו מדליה נוספת כפי שקיווינו. אלא שצריך לפרק את הופעת רוב חברי הסגל שנסע לטוקיו, ולראות שאנחנו בכל זאת שם, עם סיכוי, עדיין, לפודיום נוסף. ולא אשנה את דעתי גם אם זה לא יושג.
כמי שסיקר שמונה אולימפיאדות, כלומר שמונה דורות של ספורטאים, המנגינה ברוב המקרים לפני התחרויות הייתה לרוב: "הצלחה של ספורטאי שלנו תהיה אם יגיע לחצי העליון בין המשתתפים", במיוחד באתלטיקה, אבל גם בשחייה ואפילו בג'ודו.
אי אפשר לומר בסיכום ביניים כי הענף המעוטר ביותר שלנו על המזרן הצליח, אבל הוא תמיד שואף ומצהיר לפודיום ומכאן גדולתו. פעם יש מדליות, יותר פעמים לא. זו לא כמו הקלישאה המפורסמת בספורט הפופולרי ביותר: "כדורגל משחק 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים". לא, אין פה מצב לתסריט ידוע מראש. מצד שני, רק ההצלחות באירועים השונים שלפני טוקיו העלו את רף הציפיות.
לא יודע אם שגיא מוקי מתנחם בנפילה של סיימון ביילס האחת והיחידה בגלל קריסה מנטלית, או של נאומי אוסאקה האלילה היפנית, אבל אם להן זה קרה, גם לו הדבר יכול לקרות. מוקי עלה למזרן אחרי כחמש שנות הכנה אחריו, וכל נטל עם ישראל על גבו. ומעבר מכך, יש גם יריב עם ארגז יכולות משלו ואוהדים המצפים להצלחתו.
שירה ראשוני סיימה במקום החמישי המכובד, תמנע נלסון-לוי וטוהר בוטבול, למרות אכזבתם, דורגו בשמינייה. כשיש צמרת, יש ציפיות שלא תמיד מתחברות ביום הנתון.
בטוח שבשלוש השנים הקרובות, עד פריז 2024, אוהדי הספורט ידברו על צפי למדליה מצד אנסטסיה גורברנקו שתהיה בת 20. ואין ספק שככל הרגע יתקרב תהיינה צפיות עצומות להעמיס על הגב שלה, ציפיות שילכו ויתעצמו.
הספורט האולימפי שלנו, בכל מקרה, מנוהל בצורה מקצוענית ועם מעטפת ראויה. ברור שגם העוסקים בו יודעים שיש מה לשפר, וכמובן להסיק מסקנות, אבל הכיוון נכון. מצב מנטלי של ספורטאי זה או אחר, ברגע כזה או אחר, יכול לחרוץ גורלות, להיות ההבדל בין הצלחה וכישלון. כמו שאף אחד לא האמין כי שחיין תוניסאי, מדינה שאין בה שחייה להתפאר בה, במסלול מספר 8 הגרוע והנידח, יכול לקחת מדליית זהב מדהימה, כך עלול לקרות ההפך.
לסיום, מקרה אולימפי משמעותי פרטי שקרה באמת. ביום שישי אחד בברצלונה 92, יום אחרי הכסף ההיסטורי של יעל ארד, נשלחתי לסקר ג'ודו. פשוט התבקשתי להתנדב, כי אף עיתונאי לא חשב שמדובר בסיכוי לסיפור תקשורתי חשוב. במהלך התחרות החלה התקשורת הישראלית לזרום. שמעו שיש אחד, קוראים לו אורן סמדג'ה, שמתחרה על הארד. כאילו בסתר, מבלי שאיש ידע על סיכוי, קיבל הספורט הישראלי את אגדת אורן סמדג'ה.
נכון שכישלון, כמו זה של מוקי, מאכזב, אבל אם מוקי לא היה כוכב, אף אחד לא היה מתאכזב. סימן שמוקי עדיין כוכב, וציפיות הן דבר טוב.
