מתישהו במהלך העונה הפסיקה מכבי חיפה להיות קבוצת כדורגל והתחילה להיות אופרת סבון. ב"דאלאס" שאלו מי ירה בג'יי־אר, ובמכבי חיפה שואלים מי הביא את סברינה.
חתיכת שינוי צורה. מקבוצה משעממת שסופה הטוב ידוע מראש והיא מנצחת ביעילות כמעט פקידותית, הפכה מכבי חיפה לספקית טוויסטים סדרתית. היא חיה בשביל הפאנץ', מחויבת לו באופן פנאטי. לרוב הבדיחה על חשבונה, לעתים רחוקות היא על חשבון היריבה, אבל התפנית תמיד מגיעה והיא כמעט תמיד מוגזמת. כשהיא מובילה 0:3 בטרנר בדקה ה־65, היא בכל זאת לא מנצחת. כשהיא רוקדת על המגרש חצי שעה זה נהיה 1:2 לבית"ר ירושלים בין רגע. כשנדמה שאבוד לה, היא בכל זאת מספיקה להשוות אפילו לפני ההפסקה ולהשיב לעצמה את היתרון במחצית השנייה. היא כובשת שערים בדרגת ביצוע גבוהה, ראה הראשון של דיא סבע, כמו שהיא מחמיצה כאלו בטוחים למרות ששלושת הכובשים הבכירים של העונה משחקים אצלה.
המובן מאליו קשה לה, והקשה – מובן מאליו. זו לא קבוצת כדורגל, זו משימה בקורס לתסריטאים. יש קבוצות טובות ממנה, אבל אין טלוויזיה טובה ממנה. היא אפילו לא זקוקה ליריבה. מכבי חיפה מעניינת מספיק נגד עצמה. צריך להתחיל לשדר גם אימונים שלה. הדבר הכי דומה למכבי חיפה של מארס 2025 זו בית"ר ירושלים, שהיסטורית היא קנוניה אחת גדולה נגד לחץ הדם של אוהדיה. על הרקע הזה, להכניס לסיפור גם את עומר אצילי זה כמו לזרוק מנטוס לבקבוק קולה מנוער - מיד הכל גולש.
כל מי שהתרגל להשתעשע על חשבונה של מכבי חיפה, יתהה מה כבר יכולה הייתה להיות המשמעות של הניצחון על בית"ר, אם הייתה מנצחת. זו הרי ההגדרה המילונית למעט מדי ומאוחר מדי. אבל יש קשר ישיר בין חוסר הרלוונטיות הטבלאית לחשיבות שיכולה הייתה להיות לו. הרי הכישלון של מכבי חיפה, הרבה לפני ההפסד המביך למ.ס אשדוד בשבוע שעבר, נעוץ ב־1 מ־18 שהשיגה מול הקבוצות הגדולות האחרות. 4 מ־21 זה כלום, אבל זה הכל בשביל מי שהיו לו 1 מ־18. כל רגע שבו מכבי חיפה הזאת לא מביכה את עצמה, הוא סיבה לחגיגה. ואכן מהדקה ה־79, מהשער השלישי של סברינה ועד לדקה ה־93 כשלי־און מזרחי השווה, מכבי חיפה ריחפה על ענן. ואז הגיע הפאנץ'. תמיד יש מקום לעוד פאנץ'. שוב, על חשבונה.
האשליה של אבוקסיס
יוסי אבוקסיס התעודד כאשר צפה בשידור החוזר של המשחק בין בית"ר ירושלים להפועל באר־שבע במחזור הקודם, שרק אלוהים יודע איך לא הסתיים בהפסד של המוליכה. "הם פגיעים", חשב לעצמו, ומשסיים לעבד את המחשבה מיהר לחלוק אותה עם עוזריו. לאף אחד מהם, אפילו לא למאמן המנטלי, לא היה נעים לומר לאבוקסיס את האמת, אז הם פשוט לא אמרו כלום. וכך, בהיעדר התנגדות, הלכה המחשבה והתעצמה בראשו של אבוקסיס, יוצאת משליטה כדרכן של שיגעונות מהסוג הזה.
הוא לא יכול היה לחכות לאימון הבא, אותו יתחיל בתדרוך וידיאו שמטרתו להפיץ את הבשורה המעודדת – הדבר אפשרי. "אוקיי, חברים", כיחכח אבוקסיס בגרונו, הפעיל את הפרוז'קטור, וביקש מעוז בילו להיות בשקט, פעם אחרונה שהוא מעיר לו. עם עט לייזר הצביע אבוקסיס על כל הפגמים כולם. איתי בן־שבת הסתכל על מאור לוי שהביט על כארם ג'אבר שבהה בתקרה. אף אחד מהם לא העז אפילו להסתכל על המסך. אבוקסיס אולי ראה שם את ירין לוי ועדי יונה והיה מוכן להישבע שבצידו השמאלי העליון של המסך כתוב "בית"ר ירושלים" לצד "באר־שבע", אבל השחקנים שלו לא. הם ראו שם את עצמם – באר־שבע מול צהוב־שחור.
מה הוא רוצה מהחיים שלהם, חשבו, על מה בדיוק הוא מדבר? הם לא זיהו שם שום דבר פגיע, רק את האנשים שעוללו להם את הטראומה הספורטיבית הגדולה ביותר. "תסגור את זה!" צרח יובל שדה בדיוק בזמן שרותם קלר החל לנוע בכיסאו קדימה ואחורה באופן רפטטיבי ובזווית פיו של עומר ניראון התפתחה עווית לא רצונית. "לא משנה", נאנח אבוקסיס, כיבה את המקרן, ועזב את המקום. "ניפגש ביום ראשון", אמר לשחקנים.
נתניה הפסידה שלשום לבאר־שבע 2:0 במשחק שבו בעטו לשערה 23 פעמים. מוטב ככה. אשליית האפשר היא אם הכישלון. הטעות הגדולה של נתניה במשחק הקודם מול באר־שבע לא הייתה שספגה שני שערים מתשעה שחקנים, אלא שכבשה אחד עם 11.
חבל שאין את הפועל חיפה בכל מחזור
לצערה של מכבי ת"א, להפועל חיפה יש תוכניות למחזור הבא. "לא, חמוד, היא לא יכולה בשבת הבאה, היא צריכה ללכת... היא צריכה ללכת... לבקר את סבתא שלה!" נפלטו לבסוף לרוני לוי המילים משהרגיש שחלף יותר מדי זמן ועליו כבר לומר משהו. זה לא נשמע מי יודע מה משכנע שלקבוצת כדורגל יש סבתא, אבל ערן זהבי ביקש תשובה ולוי לא הצליח לחשוב על משהו טוב יותר. לא נעים לשקר כך, אבל עוד יותר לא נעים יהיה להיפגש שוב. מכבי ת"א מאוד נחמדה, והיא מארחת מאוד יפה, דואגת לכל – למשינה, לאמילי דמארי, לרומי גונן - אבל שתי שבתות ברצף זה מספיק.
"טוב..." הינהן זהבי, והבעת צער על פניו. או אז הרים את ראשו באופטימיות השמורה לילדים שלא מבינים רמזים. "ומה שבוע אחרי זה?" צעק מרחוק, אבל רוני לוי כבר לא היה שם כדי לענות. הוא לקח איתו את מה שנותר מהפועל חיפה, כל תשעת שחקניה, והסתלק מהמקום. בדרך הביתה התקשר אליו יואב כץ, אך לוי לא ענה. לא עכשיו, סבתא.
פורסם לראשונה: 01:30, 17.03.25
