הספורט, כתור לשיקוף ריאות של העולם האמיתי, לא משקר: 15 השנים האחרונות שלו מהדהדות תהליכים שקרו גם בעולם סביבו. שוויוניות גדלה והולכת מבחינת מגדרית, מי טו, שקיפות לגבי היחס כלפי ילדים באגודות ספורט, התעוררות והתערבות של ספורטאים במאבק לצדק חברתי, מניעת אלימות משטרתית, פתיחות וקבלה של קשיים מנטליים, טרנסג'נדרים, המהפך ביחסי עובד ומעביד, וכמובן הקורונה.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
לרנטגן הזה יש גם צדדים לא נעימים. כתמים ברורים, שאי סילוקם גורם להם לגדול עוד ועוד. למשל, רשימת המדינות שאירחו אירועי ספורט גדולים ב-15 השנים האחרונות. סין (פעמיים), רוסיה (פעמיים) וקטאר. והשבוע נודע כי ערב הסעודית תקבל את אירוח משחקי החורף האסיאתיים.
מדובר ברשימה של מדינות רודניות, דיקטטורות, מפירות זכויות אדם, חופש העיתונות זכויות נשים וזכויות קהילת הלהט"בים. היחס של סין למיעוט האויגורי גובל ברצח עם, הרוסים פלשו למדינה ריבונית ורצחו אלפים, אלפי עובדים זרים מתו בהכנות למשחקי הגביע העולמי בקטאר והמדינה הלינה את שכרם של אלפים אחרים, וערב הסעודית לא מתחילה לצחצח שיניים לפני שהיא מוציאה שניים-שלושה אנשים להורג. אלו לא בדיוק המדינות שרשויות הספורט הבינלאומיות אמורות לתת להן את הזכות לארח תחרויות גדולות שדרכן יוכלו לשווק את עצמן ולהשתיק את הביקורת על השלטון מבית ומבחוץ.
אם ספורט מייצג את הבמה שעליה נפגשים עמי העולם כדי לפתור דברים בריצה, קפיצה, שחייה, זריקת כדור לסל וכו' כאלטרנטיבה לשדות הלחימה, הרי שמדובר בפלטפורמות מדאיגות ביותר, שמשקפות כראוי את המגמה העולמית של יקיצת הימין הקיצוני בעולם, קיצוץ בזכויות אדם, ואפליה. עולם שבו לכל דבר, אפילו לערכים המוסריים הנעלים ביותר של דמוקרטיות, יש תג מחיר.
אצטדיונים פתוחים?
כעת, ניתנה לפיפ"א הזדמנות לתקן את הרושם. אקטיביסטים איראניים של קמפיין "אצטדיונים פתוחים" פנו אליה בבקשה להחרים את השתתפותה של איראן בגביע העולמי. לכאורה, רק היחס של איראן לתושביה, הרדיפות, ההוצאות להורג והעינויים מהשבועיים האחרונים של ההפגנות היו אמורים לבדם לגרום לפיפ"א להרהר האם ההשתתפות של איראן בטורניר ראויה. אבל המכתב הפתוח הוא הרבה יותר אמביציוזי ומתוחכם: הוא דורש מפיפ"א לסלק את איראן מהטורניר בגלל שאיראן עברה על החוקים שקבעה פיפ"א בעצמה.
האקטיביסטים עורכים קמפיין מאז 2005 לפיו כל מדינה שרשומה בפיפ"א חייבת להתיר כניסה לאצטדיונים גם לנשים. האיראנים נענו רק למגרש אחד, בטהרן. שני מגרשים אחרים נפתחו לכניסת נשים רק באוגוסט, בפעולה שנעשתה באופן ברור על מנת לרצות את פיפ"א. מדובר באצטדיונים שכניסת נשים אליהם תיאסר מיד בתום משחקי הגביע העולמי. למרות ההקלות, מספר הנשים שמותר להן להיכנס לאצטדיון קטן בהרבה מאשר מספר הגברים, וכל מי שנכנסת מעמידה את עצמה בסכנה, שכן היא חשופה לבדיקות מחמירות מאת משמרות הצניעות, בדיקות שגובלות במקרים רבים בהטרדות ותקיפות מיניות.
לפיפ"א יש עכשיו הזדמנות להצטרף למחאות הרחוב האיראניות ולכפר בכך על ארבעה עשורים שבהם התעלמה מהאפליה המגדרית כלפי נשים באצטדיוני כדורגל באיראן. השתתפות של הנבחרת האיראנית כעת תעניק הזדמנות לשלטון לחלק סם להמונים לפחות לשלושה לילות. רוב האוהדים יוותרו על המסע לקטאר, ולפי התגובות של שחקני נבחרת איראן להפגנות הרחוב נגד המשטר, נראה שגם השחקנים יוותרו על ההשתתפות כדי לא לתת למשטר במה שיווקית.
הרדיפה של השלטונות האיראניים אחרי נשים דרך עולם הספורט מתעבה. אם בעבר הותנתה כניסתן לאצטדיונים במקביל למתן הוראות לצלמי העיתונות והטלוויזיה שלא לצלם נשים בקהל, הרי שעכשיו, לאור ההפגנות שברובן מונהגות בידי נשים איראניות, הוחלט כי המשחקים באצטדיונים שבהן מותרת הכניסה לנשים, ייערכו ללא קהל. מחוץ למגרש, בהפגנות שהחלו לאחר הריגתה של מהסה אמיני לאחר שנעצרה ללא כיסוי ראש הולם מחוץ לתחנת רכבת, נהרגו רשמית 41 אנשים. לפי מספרים של ארגוני זכויות אדם המספר גבוה לפחות פי שלוש. אלפים כבר נעצרו. פיפ"א לא יכולה להשלים עם מצב של אפליה כלפי נשים באחת המדינות הרשומות בה, היא לא יכולה לעצום עיניים למשמרות צניעות כלפי נשים, או להסיט מבט מדיכוי נשים ומניעת החופש מהן. כל התאחדות כזאת היא התאחדות חסרת מוסר.
מצד שני, מדובר באותה פיפ"א שהעניקה לרוסיה וקטאר את האירוח שני גביעי העולם האחרונים.
הספורט נגד המשטר
פיפ"א כבר הביעה דאגה, ועם זאת הביעה גם את שביעות רצונה מההתקדמות שחלה באיראן בכל מה שקשור לנשים וכדורגל. השילוב המוזר הזה של ה"תחושות" הגיע לאחר שבמרץ הגיעו עשרות נשים לאצטדיון במשהד לאחר שהובטח להן שהן יכולות יהיו להיכנס למשחק של נבחרת איראן נגד לבנון. כשהגיעו לאצטדיון התברר להן שהכניסה לנשים ולכלבים אסורה. הן נעמדו מחוץ לאצטדיון והחלו להביע את מחאתן בקולניות כועסת. אנשי הבטחון ניגשו לעברן ופיזרו את הפגנה תוך שימוש בגז מדמיע ובאלות. על התקרית הזאת הביעה פיפ"א את שביעות רצונה מ"ההתקדמות באירן". מעניין. אולי לפני ההתקדמות היו יורים בנשים.
אבל זה לא רחוק מהמציאות. במרץ 2019 ניסתה סהר חודיירי, 29, להיכנס למשחק של קבוצתה האהודה אסתקלאל טהרן. היא התחזתה לגבר, לבשה את מדי הקבוצה הכחולים (ומכאן כינויה, "הנערה הכחולה"), העלתה תמונה לרשתות החברתיות מתוך האצטדיון ונעצרה על ידי השוטרים בעוון פגיעה בסדר הציבורי. חצי שנה לאחר מכן היא נשפטה לחצי שנת מאסר. מול בית המשפט היא שפכה על עצמה חומר בעירה, העלתה את עצמה באש, ומתה כעבור ימים אחדים. לאחר המעצר שלה באצטדיון, נלקחה חודיירי למתקן המשטרתי "ווזארה", אותו מתקן שבה מצאה אמיני את מותה. עיתונאיות שניסו לדווח על הפרשה הזו הובלו למתקני כליאה קשים באיראן. בשבועות האחרונים מצטרפות אליהן עיתונאיות שמנסות לדווח על המהומות.
לדברי כותבי המכתב הפתוח, עשרות רבות של סוכנים חשאיים ילוו את הנבחרת האיראנית לקטאר. חלק גדול מהם יוגדר למשימה של ריגול אחר נשים, התנהגותן וצניעותן. כל מי שתחרוג מהקו הרשמי, תוענש בבית, כשתחזור מהאליפות. התאחדות הכדורגל האיראנית היא שותפה לא סמויה של המשטר, משתפת פעולה. אם בפיפ"א שוב יעצמו עיניים, שוב יסובבו מבט, שוב יפספסו הזדמנות לתת אמירה משמעותית של הכדורגל והספורט כחלק אינטגרלי מהחיים שלנו, הם יהפכו גם הם לשותפים למשטר אוטוקרטי ורצחני שחושב שנשים לא צריכות להיחשף לאווירה באצטדיונים או להסתכל על גברים חצי ערומים.
יש לקוות שאם ראשי פיפ"א ישקלו את ההחלטה לסלק את איראן (או ששחקניה ייצגו מדינה ללא דגל), הם יזכרו את המתאבק נביד אפקרי שהוצא להורג ב-2020. שיקראו את המילים האמיצות של שחקן הנבחרת סרדאר אזמון, שכתב אחרי המוות של אמיני: "לא יכול יותר לסבול להישאר בשקט. בסופו של דבר העונש שאקבל יהיה הדחה מהנבחרת הלאומית, שזה מחיר פעוט לשלם אפילו עבור פיסת שיער של אישה איראנית אחת". אזמון הוסיף פנייה לכוחות השיטור האיראנים ולמשטר: "התביישו לכם על הריגת אנשים בכזו קלות, ו-ויוה נשות איראן". את המילים האלו הוא רשם (ואז מחק, ושוב רשם ומחק ורשם) כשהוא נמצא עם הנבחרת וראשיה (וכמה אנשי מודיעין כנראה) במשחק ידידות נגד סנגל שבו כבש את השער בתיקו 1:1. עד שיוכח אחרת, בבוהן הקטנה שלו יש לו יותר אומץ מאשר כל משרדי ההנהלה של פיפ"א. עד וכאשר הם יוכיחו אחרת.
