קיצור תולדות כריסטיאנו רונאלדו בשבועיים האחרונים: אחרי עונה שבה פתח בהרכב רק בשני משחקים בליגה האנגלית וכבש רק שער אחד, בלי אף בישול, הוא נשאר מחוץ להרכב במשחק נגד טוטנהאם. בעונה שעברה, שנת החזרה שלו למנצ'סטר יונייטד, נגד אותה טוטנהאם, רונאלדו כבש שלושער. האוהדים שרו לו סרנדות, האופוריה חזרה לתיאטרון החלומות, טום בריידי עמד ביציע ומחא לו כפיים. כעת, בלי רונאלדו ובלי ספק, יונייטד שיחקה את המשחק הטוב ביותר שלה העונה וניצחה 0:2. רונאלדו סירב להיכנס למשחק כמחליף ועזב את האצטדיון לפני שריקת הסיום. הוא הושעה למשחק הבא נגד צ'לסי, חזר לליגה האירופית וכבש.
אבל כדאי גם להציץ בסרטון הווידיאו שצולם ממש לפני המשחק. השחקנים עולים למגרש, אחריהם המחליפים, השופטים, צוותי האימון, ורק אחרי כמה דקות עולה רונאלדו. הקלישאה, שתמיד הייתה נכונה לגביו, היא שהוא תמיד עלה ראשון ועזב אחרון. האם ככה נראית תחילת הסוף?
בעקבות הזמן האבוד
ההחלטה לחזור למנצ'סטר יונייטד ב־2021 היא מעט רציונלית ובעיקר אמוציונלית, רומנטית. בעונה שלפני, "השדים האדומים" סיימו במקום השני בליגה והבטיחו כרטיס לליגת האלופות. האמוציות של רונאלדו מעולם לא ניצחו את האמביציות שלו. הוא צריך את ליגת האלופות. הוא נוצר והמציא את עצמו שם, בידל את עצמו ממסי. העירוב של הרגש היה בעוכריו.
רונאלדו הוא רוצח קר של שירות ביון. הוא לא רומנטיקן. הוא גרם להרחקה של וויין רוני במונדיאל 2006 ולפנדל על חשבונו של נאצ'ו במונדיאל 2018. בשניהם היו מעורבות הצגות של רונאלדו. אחרי השריקות של השופטים, המצלמה התיישבה על הפרצוף שלו ותפסה אותו קורץ ומחייך ברשעות לרוני ולנאצ'ו. שניהם היו אז חבריו לקבוצה. רוצח.
יונייטד ידעה בדיוק מה היא מקבלת. רונאלדו פחות. הוא עזב אותה ב־2009 כשהייתה מועדון מפואר עם מאמן אגדי וחזר לקבוצה שלא ישבה בפסגת הליגה מאז 2013, עם שישה מאמנים שניסו לגבש לה זהות. יונייטד ידעה שהיא מקבלת נרקיסיסט עם התמכרות לגולים, שצריך שכל הקבוצה תעבוד בשבילו. שחקן שכל מקום שאליו הוא עובר הופך מיד להיות פ.צ רונאלדו. כשריאל הביאה אותו ב־2009 זה היה עוד ניסיון של המועדון לבנות הרכב של גלקטיקוס. אבל איכשהו שחקנים של עשרות מיליוני דולרים כמו בנזמה ובייל הפכו למשרתיו, נושאי כליו. התקופה במדריד מחדדת את זהותו: רונאלדו הוא לא גלקטיקו. הוא גלקסיה בפני עצמה. הניצחון על טוטנהאם לפני שבועיים, באחד ממשחקיה הטובים של יונייטד בשנים האחרונות, עדיין חוסה בצל תקרית רונאלדו. רונאלדו מפרסם הבהרה. הוא לא מתנצל על כלום.
רונאלדו הבטיח להביא תארים כשחזר. כרטיסים למשחק הראשון שלו נמכרו ב־3,500 יורו. יונייטד מכרה חולצות שלו ב־200 מיליון יורו כבר בשבוע הראשון. הוא כבש שני שערים במשחק הבכורה. אדינסון קבאני, שחקן ששוקל אותו דבר עם או בלי אגו, נתן לו את חולצה מספר 7. אוהדים בגיל העמידה כמעט מתו מאושר מסערת הרגשות של ילד השב לביתו, ובאוויר היה הריח המתוק של התקווה. אבל יש עוד משהו באוויר: מטוס שחוכר ארגון נשים טס מעל האצטדיון עם הכתובת "תאמינו לקתרין מיורגה" - האישה שטענה כי רונאלדו אנס אותה בלאס־וגאס ב־2009 (ולבסוף קנה את שתיקתה ב־375 אלף דולר).
כמו לראות ינשוף באמצע היום, המטוס והכרזה מסמנים את הבאות: יונייטד חוטפת חמישייה מליברפול, וולבס שוברת בצורת של 42 שנה באולד טראפורד. רונאלדו כובש יותר מכולם, כולל כמה שערים מכריעים בליגת האלופות, והוא באמת אוהב את המועדון. הוא עדיין במשטר אימונים רצחני ודיאטה אדוקה. בן 37 עם גוף של אל בן 17. עדיין רץ הכי מהר, עדיין נשאר עוד שנייה באוויר. אבל הוא כבר לא יכול לשחק 50 משחקים בעונה בקצב כזה. צריך יותר זמן החלמה, הוא פצוע יות
השיח על ההזדקנות של רונאלדו הוא לא חדש. חלוצים מגיעים לשיא שלהם בגיל 27. רונאלדו הגיע לשיא בגיל הזה ואז נשאר שם עוד עשור. את עונת 2017/18, האחרונה שלו בריאל, הוא פתח לא טוב ומתחילות להישאל השאלות אם הוא גמור. רונאלדו זוכה בגביע אלופות שלישי ברציפות ומשתיק את כולם. הזמן עובד בזמן האחרון שעות נוספות: סרינה וויליאמס, רוג'ר פדרר, הדפיקות הרמות על הדלת של טום בריידי. הזמן זוכר את רונאלדו. הם נפגשו בעבר והזמן השפיל את עיניו. הזמן, בעיקר לספורטאים, הוא אל כל הנקמות.
רונאלדו הגיע ליונייטד בתור הפתרון, והפך לבעיה. הוא התרופה וגם המחלה. בשנה שעברה הוא עוד נתן תוצרת שהשכיחה עד כמה המאמן אולה גונאר סולשיאר, עוד חבר לשעבר לקבוצה, הוכנע על ידו. אין שחקן ביונייטד שלא עובר רגרסיה לידו. ברונו פרננדש, שגדל כמעריץ שלו, נכנס איתו לעימות על הדשא. הארי מגווייר, שהיה המגדלור של הגנת אנגליה ביורו 2020, הופך לג'לי.
זו כמובן לא רק אשמת רונאלדו: הקבוצה של סולשיאר נראתה יותר כמו ניסוי בספונטניות מאשר קבוצה מאומנת שיודעת מה היא עושה על הדשא. בניית הסגל היא אוניברסיטה בשלומיאליות של קניית שמות, אבל בואו של רונאלדו מנע מהקבוצה כל סיכוי ללחוץ וגרם לאובדן היתרון שבקישור שבו משחקים יחד פרננדש ופול פוגבה. קבוצות כדורגל פועלות בתוך מכניזם שבו כל פרט וחלק מבין את תפקידו ביחס למכונה. אבל מה עושים כשאחד החלקים מרגיש שהוא המכונה עצמה, שכולם צריכים להבין את תפקידם ביחס אליו?
רונאלדו מעולם לא הצליח להתגבר על האגו שלו, על הנרקיסיזם. החברים שלו מנצחים 0:2? אז מה. איך הוא קשור לזה בדיוק? כמו ילד שרוטן שלא הולכים לאן שהוא רוצה. רונאלדו תמיד היה כזה, אבל תמיד היו הכיבושים, ההרואיקה, שכיסו על כך. בלעדיהם, בלי דקות המשחק, מה יש לו עוד להראות?
הבעיה של יונייטד היא שכבר מזמן הקבוצה הגיעה למסקנה שצריך להיפטר ממנו. הצעירים שלה משחקים טוב יותר בלעדיו. הם מביעים את עצמם במקום לשרת את האגו שלו. אבל לרונאלדו אין אף קונה היום, לפחות לא במועדוני העילית. אף אחד לא רוצה אותו ואת השק שהוא סוחב עליו. הצעות רומנטיות כמו נאפולי או דורטמונד לא מעניינות אותו. הוא עדיין מרגיש צעיר בשביל ה-300 מיליון דולר שמציעים הסעודים. אף אחד לא רוצה את עשרות מיליוני הלייקים שלו. הרשתות החברתיות מסתירות את החלקים המכוערים. הקריירה של רונאלדו נכנסה לשלב של הנשמה מלאכותית.
נשאר בעיקר אגו הרסני ויקר. רונאלדו הגיע לשלב הטרנספורמציה בקריירה שלו, שלב שלא יכול להתרחש בלי שיתקיים התנאי הראשון: הקבלה. הקבלה שאתה כבר לא. שאתה פחות. היכולת הביאה לו תהילה וכסף. הגולים היו הזהות שלו. להזדקן באמצע העשור הרביעי לחייך זה גיהינום. אתה חושב שמשהו שלך לעד, עד שבא בנק הכישרון ומודיע שהשכירות הסתיימה, שאתה לא עומד בהלוואה.
זה קשה שבעתיים כשמדובר במישהו שהיה אחד מחמשת הטובים בהיסטוריה של הענף שלו, תמיד על הבמה המרכזית. ספורט קמצן בנתינת כבוד לכוכבים מתאיידים. זלאטן יש אחד למיליארד. המעבר של רונאלדו ליונייטד היה תחילתו של תהליך אבל עצמי שעוצמתו תיקבע באופן הקבלה שלו, במלחמה שלו באגו, במי שנהג להיות. אין ספק שנכשל בכך.
קאובוי בלב העיר
הנפילה שמגיעה עם בואו ליונייטד היא סגירת מעגל עצובה להתעצמות מדהימה שהחלה כשעזב את אותה יונייטד ב־2009 לריאל מדריד. התזמון היה מושלם. הליגה הספרדית משודרת ברחבי העולם, קרב הראש בראש שלו עם לאו מסי הוא ה־סיפור. הרשתות החברתיות מתחילות להתפשט. ביונייטד הוא הפך לקיצוני הגדול בהיסטוריה. בריאל מדריד הגיע לשיא היכולת שלו כשעבר לעמדת הסקורר. בכל משחק בו לא הבקיע זה נראה כאילו האנושות ניצחה את הגרביטציה. הוא מסתובב על המגרש בקריז.
הקצב שלו מטמטם. הוא לא מתחרה בכמות הכיבושים נגד שחקנים אחרים, אלא נגד מועדונים שלמים. ב־2010 הוא כובש עשרה שערים בחמשת משחקי הכרעה בליגת האלופות. ב־2015 הוא מבקיע 48 שערי ליגה ומוסיף 16 בישולים. הזהות של ריאל מדריד היא השחצנות הרונאלדואית. זו הסיבה שהוא היה הדגם הכי טוב של עצמו במהלך השנים שם. אנחנו יותר עשירים מכם, וזה מספיק. אני יותר טוב ממך, וזה מספיק. הזהות ביניהם הייתה מוחלטת. יש לכם טקטיקה, לחימה, אסטרטגיה? לנו יש רונלאדו. הוא לא מגן על אף אחד, אבל הוא הגנה שלמה: קבוצות פוחדות לשלוח שחקנים קדימה בגללו. רונאלדו הופך לחלום הבלהות של סוכני ביטוח נגד שערים ליריב.
רונאלדו מטפח את התדמית שלו בריאל. "יותר מדי צניעות זה לא דבר טוב", הוא אומר כמו כריש מוול סטריט. הוא הבקיע מספיק שערים ושיחק מספיק זמן כדי להפוך לאגדה כבר במהלך הקריירה וכדי שחשיבות עצמית תהפוך למחמאה ולא למילה גסה. הוא שיחק מספיק זמן ועשה מספיק דברים כדי שלא תוכל לשנוא אותו לעד. כל משחק הוא מימוש של פנטזיית הכיבוש שלו. הוא משכתב את ההיסטוריה של ריאל. 13 שנות בצורת מתחלפות בארבעה גביעי אירופה. ריאל של רונאלדו היא קבוצה פחות אסתטית, מבדרת ואלגנטית, יותר עניינית, פרגמטית, פרקטית.
הוא מגיע לריאל כשחקן גדול וכאייקון של הבגדים התחתונים. הוא גם אייקון בקהילת הגייז. אבל התסרוקות, החולצות ארוכות השרוול, הריצה, הסיבוב באוויר, נחיתה בידיים פרושות ורגליים פסוקות וזעקת SIU אחרי השער - כל זה מגיע בריאל לרמות פסיכיות. הוא מפתח סוג של בעיטות שגורמות לשוערים להתבלבל ברגליים. יש לו פחות אחוזי שומן מדוגמנית־על ופי מיליון מניירות. הוא לא עוזר במאמץ הקבוצתי? אם היריב יבקיע פעמיים, רונאלדו יכבוש שלושה. זוכרים אותו עומד לפני בעיטה חופשית? רגליים פשוקות, ידיים לצידי הגוף כמו רגע לפני שליפת אקדחים, מביט בכלום חוץ מבעיניו של השוער. קאובוי בקרב בלב העיר.
הוא מפתח אנטגוניזם. האוהדים שונאים אותו על הנקמנות הקרה שלו (אחרי התקרית עם וויין רוני הציע עיתון אחד ברצינות לא לתת לו להיכנס לאנגליה). אהדה אליו אומרת עליך משהו. אתה לא בוחר לאהוד אותו כמו שאתה לא בוחר דת. הוא מלא בעצמו, טרחן, מתנשא, רהבתן, חמוץ פנים. כל הדברים שאתה שונא במי שמשחק נגדך. שערים הם הקתרזיס שלו. הוא שנא כל כך להפסיד עד שהיה מוכן לעשות הכל כדי לנצח. דוגמן של השאיפה שלעולם לא תוגשם להיות מושלם.
והוא רעב ל"כדור הזהב". לזכות בו יותר פעמים ממסי. מסי הוא תוצר מופלא, אבל תוצר של הרמוניה קבוצתית. אם היו שמים את רונאלדו בברצלונה, הוא היה הופך אותה לנגסאקי. מסי מגדיר את רונאלדו, ולהפך. מסי הוא שחקן צנום וחסר כתפיים שמאט את כל המשחק כשהכדור מגיע אליו. רונאלדו הוא כדורגלן מעבדה, סופרמן אנושי שהמשחק עובר למהירות כפולה כשהכדור ברגליו. מסי הוא נווד של דרכים כפריות, רונאלדו מחפש את האוטוסטרדה הכי מהירה. מסי היה היופי שבאנרכיה, רונאלדו המכונה האנושית.
רומן כושל בטורינו
אפילו בעונה האחרונה שלו בריאל החלו לחשושים על דעיכה. רונאלדו שמע אותם, עלה איזה 70 מטר באוויר, נפרד מהגרביטציה והבקיע מספרת בלתי נשכחת בטורינו, נגד בופון. הקהל קם להריע לו. באיזו טקטיקה אתה אמור לנקוט כשהקהל שלך מריע לרשע של הקבוצה היריבה? כמה חודשים לאחר מכן יובנטוס פוצצה את קופת החיסכון כדי להביא את רונאלדו בניסיון לשבור בצורת של יותר משני עשורים ללא זכייה בצ'מפיונס.
המעבר הזה הוא רגע מונומנטלי שמתחיל את הגלישה של רונאלדו במדרון. כוכב לא מרוצה שעוזב סיטואציה מושלמת. היו נסיבות מקילות: הממצאים של "פוטבול ליקס" הראו שרונאלדו התחמק מתשלום מסים של מיליונים (הוא אולץ לשלם קנס של 19 מיליון יורו וקיבל שנתיים מאסר על תנאי), פרשת האונס שוב עולה לכותרת, שני הפורטוגלים בהרכב ריאל (פפה ופאביו קונטראו) עזבו וגם המאמן זידאן. לרונאלדו היה חוזה עד 2021 בגובה 21 מיליון יורו בעונה, אבל בברצלונה התחילו לדבר על חוזה למסי של 100 מיליון דולר בעונה. רונאלדו רצה החוצה.
השמועות על בואו ליובנטוס העלו את ערך המועדון ב־200 מיליון יורו. כשהוא חותם, יובה מוכרת 520 אלף חולצות שלו בשווי 40־50 מיליון יורו. לשם השוואה, בעונה שלפני היא מכרה 850 אלף חולצות בסך הכל. ברשתות החברתיות הוא מביא איתו פי עשרה עוקבים מכל אזרחי פורטוגל. אף אחד לא משלם 100 מיליון יורו על שחקן בן 33, אלא אם אתה רונאלדו. אבל רונאלדו הגיע לקבוצה שזכתה בשבע אליפויות ברציפות, ובשלוש השנים שלו שם היא לא עוברת איתו את רבע הגמר האלופות.
רונאלדו לא אהב את איטליה, והיא לא אהבה אותו בחזרה. מלאך בשמי טורינו, מתעניין רק בשערים שלו, בתארים, בבנטלי ב־11 מיליון דולר, בשכר, בשיאים. בעצמו. ריאל מדריד זוכה בעוד גביע אירופי, הפעם בלעדיו. הוא מסיים את היורו כמלך השערים עם חמישה כיבושים, אבל הנבחרת שלו מאכזבת. זה הזמן ללכת הלאה. לחזור הביתה. הוא לא למד איטלקית. הוא נפרד מהאוהדים באינסטגרם עם טעויות במילים "אוהדים" ו"תודה". אחרי שעזב, נראה כאילו מעולם לא היה שם. המאמן מסימיליאנו אלגרי אומר שהעזיבה שלו איחדה את חדר ההלבשה.
ניצב בהצגה
רונאלדו, כמו אישה שעזבה את בעלה להרפתקאות לטיניות, חוזר לביתו. הכדורגל ממשיך איתו או בלעדיו. הכדורגל חווה כעת את נפילת הכוכב הגדול. הכוכב של מנצ'סטר סיטי הוא השיטה, בליברפול זה המאמן. יונייטד הייתה צריכה את קאסמירו הרבה לפני רונאלדו. אבל לקאסמירו אין מגנטיזם, עוקבים, אין לו אפליקציה שמאפשרת לאוהדים לעשות איתו סלפי. אין לו זיכרונות משותפים, כמו זוג שמסתכל על תמונות מהחופשה ומנסים לשווא לשחזר את הרגע. 36 דקות - ביחד! - נגד סיטי, ליברפול, טוטנהאם וארסנל. שער אחד. השער ה־700 בקריירת המועדונים שלו. "קצב של 35 שערים בשנה, במשך 20 שנה", מצייץ על זה גארי לינקר, "זה לא אנושי". פעם לרונאלדו היה נדל"ן בגודל של טקסס, עכשיו יש לו ערוגה קטנה בחצר. איך מתאימים את עצמך לזה?
רונאלדו תמיד רצה להיות יותר גדול. מהכדורגל, מהכדורגלנים האחרים, מהספורט. הוא תמיד שחה בבריכה הזו של הנעורים הנצחיים. עכשיו, הבגדים שהשאיר על החוף נלקחו, הוא חייב לצאת. מה אתה שווה כשיורדים ממך כל המסכות, כל האיפור, ואתה לא משפיל את המבט כשאתה מתייצב מול המראה. מה נשאר? איך מוצאים את הדרך הכי מכובדת לסוף, הדרך שתמיד חשבת שתצליח לדלג עליה. מה נשאר מהאגו שלך כשאתה הופך לבעיה? מה עושים כשפעם קיבלת את התפקיד של המלך ליר, ועכשיו מבקשים ממך להיות ניצב? מה קורה כשעבודה קבוצתית זה כבר לא כשכל הקבוצה עובדת בשבילך? מה קורה כשהגולים שלך הופכים ליותר מדי יקרים?
אולי נשארה הנבחרת. המונדיאל האחרון שלו (ושל מסי), הפוטו־פיניש. דור הזהב הפורטוגלי שגדל בהשראתו, עם שחקנים שנולדו אחרי הופעת הבכורה שלו בנבחרת, שהגיעו לשלבים הגבוהים בכל המסגרות הצעירות. הוא לא הולך לתת הדרן שקט. זה לא ב־DNA שלו.
לבד, מול כולם
והנה עוד תמונה. גמר גביע האלופות 2008, מוסקבה, מנצ'סטר יונייטד נגד צ'לסי. שנות השיא שלו עם אלכס פרגוסון, שאמר שהאקסצנטריות של רונאלדו הייתה הדרך שלו לקחת סיכונים, שהשחצנות שלו הפכה אותו למיוחד. רונאלדו מנהל קרב אימים מול פטר צ'ך. הוא מכניע אותו בזמן החוקי.
פנדלים. רונאלדו מחטיא. אף שחקן לא ניגש אליו כדי להציע אמפתיה או ניחומים. הוא בועט, לבדו, בבקבוקי מים בעיגול האמצע. אחרי הפנדל האחרון, רונאלדו מתפרקד על המשטח, פניו בדשא, הוא בוכה. חבריו לקבוצה והאוהדים כבר מזמן חוגגים את הניצחון. המצלמה עליו. אף אחד לא יודע מה הסיבה לבכי. הוא בוכה והקבוצה צוחקת. מאה מיליון עוקבים ואיש אחד במרכז המגרש, באמצע העולם, בודד.
