כמו שידור חוזר של אולימפיאדת טוקיו בשנה שעברה, המדליה של הרגע האחרון בתחרות הקבוצתית הסיטה את תשומת הלב מהתוצאות המאכזבות של נבחרת הג'ודו בתחרויות האישיות באליפות העולם בטשקנט.
כל מדליה משמחת, גם בתחרות שהגיחה אל חיינו רק לפני שנה, אבל ג'ודו בסופו של דבר הוא ספורט אישי. הג'ודאים הישראלים הגיעו לאליפות העולם, כמו לכל אליפות ותחרות אחרת, במטרה לעלות על הפודיום, או לפחות להתקרב לכך, במשקל האישי שלהם. אף אחד לא ממריא לתחרות בסדר גודל כזה כשדווקא התחרות הקבוצתית בראש מעיניו. זה בונוס נחמד מאוד, לא יותר.
ומהבחינה הזאת אי אפשר להתעלם מכך שאלו היו ימים קשים עבור הנבחרת בתחרויות האישיות. אפס מדליות. רק שני ספורטאים הצליחו לטפס לחצי הגמר (טוהר בוטבול ותמנע נלסון לוי). כל החמישה שהגיעו לקרב על מדליית הארד הפסידו, כשרק רז הרשקו הייתה באמת בתמונת הקרב שלה עד הרגע האחרון והפסידה באופן ביזארי למדי. ארבעת האחרים לא נתנו פייט רציני בקרב הגורלי.
אחרי הכישלון בתחרויות האישיות בטוקיו, בג'ודו הישראלי התגאו במדליית הארד שהצילה את כבודם בתחרות הקבוצתית החדשה ביפן. ההישג אכן היה מכובד, אבל החגיגות יצאו לגמרי מפרופורציה. אולי הן סימאו עוד יותר את העיניים וטיאטאו את הבעיות של הג'ודו שלנו מתחת לשטיח. בסופו של דבר, בתחרויות האישיות, הוא תקוע לגמרי.
עוד מדליה קבוצתית, מול נבחרות שלא תמיד מופיעות לתחרות הזו עם ההרכבים החזקים ביותר שלהן, אינה אינדיקציה אמיתית. אוזבקיסטן, למשל, שהפסידה לישראל בסיבוב השני, לא העלתה את שני אלופי העולם הטריים שלה והשאירו בחוץ ג'ודאים בכירים נוספים. גם הקוריאנים וההולנדים לא תמיד שלחו למזרן את הנציגים החזקים ביותר שלהם, כולל בקרב המכריע שבו ניצחה מאיה גושן והביאה לישראל את המדליה. אפילו יפן, שזכתה כצפוי בזהב, עשתה את זה עם הסגל המשני שלה. זה רק מראה איך במדינות אחרות מתייחסים לתחרות הקבוצתית.
