נניח רגע את הכדורגל בצד – מה יעשה אוהד ששונא את הצורה בה המאמן של קבוצתו מדבר בראיונות טלוויזיה? שונא זו מילה קשה, אפשר להסתפק בלא מת על זה, חש אי־נוחות, נבוך, מתגרד בכל פעם שהאיש נתקל במיקרופון.
ומה אם הכדורגל שמציגה הקבוצה מצוין, אבל המאמן גרוע בדיבורים? אני הולך ומבסס תיאוריה בלתי מדעית בעליל שככל שהפער בין איכות הכדורגל ויכולות האימון לאיכות המלמולים מול שדר הקווים גדול יותר, כך גדלה תחושת אי־הנוחות שלנו הצופים, צרימה שלא מסתדרת לנו בראש. כולנו הרי רוצים איזה יורגן קלופ שיעיף את הקבוצה לשמיים ובמקביל ישפריץ כריזמה בכל פעם שהמצלמה מתקרבת אליו.
קחו למשל את ברק בכר, מאמן מבריק שלקח בישראל שש אליפויות עוד לפני שחגג יום הולדת 44, אבל טלוויזיונית הוא הצנון הכי מנומנם בסביבה (מי שראה אותו מנסה לספר את בדיחת "מה שבע – מה כמה" עדיין מתקשה להיגמל מהמבוכה). מקורותיי טוענים כי לאחרונה הוא מעט השתחרר, אז בואו נשמור על אופטימיות.
אבל רוב מאמני הכדורגל נעים באזורי הביניים שאפשר להגדירם "כדורגל סביר לצד ראיונות בינוניים מתובלים בקורט גניבות דעת וקלישאות צפויות שמפוזרות מעל". ואצלם, לכריזמה או להיעדרה, יש משקל רב באיך יתפסו אותם האוהדים וכמה סבלנות תהיה להם עד לרגע שבו הם יחלצו מפיהם את השאגה ההמונית "תתפטר, תתפטר".
זיו אריה, למשל. מדובר באיש מקצוע מצוין, אבל מאמן הפועל ירושלים אימץ לעצמו את פוזת הנרגן חסר הסבלנות והוא מקפיד להציג אותה מול כל שדרי הקווים ביקום. היו רגעים שבהם חשבתי שמדובר בקונטרה מרעננת מול שאלות מטומטמות והטרלה חביבה שנועדה לחרפן את הפרשנים חמורי הסבר באולפנים – והייתי לגמרי בעדו.
ככל שחולף הזמן זה נראה יותר ויותר כמו מניירה מעיקה שאריה מתקשה להיפטר ממנה. לעיתים זו סתם גסות רוח מול מי שבא לעשות את עבודתו. במחזור הקרוב הוא יפגוש מאמן באנרגיה שונה לגמרי – רובי קין ממכבי ת"א. לא, זה לא קשור לאנגלית השוצפת במבטא אירי, אלא לכריזמה הטבעית של האיש. קין אוהב כדורגל, יש בו תשוקה מידבקת ובשונה מאריה ולא מעט מאמנים ישראלים אחרים, הוא לא נראה סובל ומיוסר מזה שהוא עובד בענף הספורט הכי פופולרי ומלהיב בעולם.
אז יאללה, מפגש קצוות. גם על הקווים.
נעליים גדולות
גם בקבוצה שאני אוהד, מכבי נתניה, עומד על הקווים מאמן שאיך נאמר בעדינות: ראיונות שלו בסוף משחק הם לא האירוע הטלוויזיוני הכי סוחף שראיתי. רן קוז'וך הוא מזן המאמנים היבשושיים שנראה כמי שיעדיף לשבת ארבע שעות מול דוחות סטטיסטיים ממשחק הכנה נגד קבוצה מהליגה השלישית ברומניה, מאשר לבלות ארבע דקות מול שדר קווים.
זה לגיטימי ולא כל מאמן חייב להיות פצצת כריזמה, אבל כשאתה מגיע לתפקיד אחרי בני לם, זו עלולה להיות בעיה. לם הוא טיפוס שאיך שנדלק האור האדום במצלמה, מיד נדלק הזיק בעיניים שלו. תיקון: איך שהאור במגרש נדלק. הוא מרואיין נגיש ונלהב ולא פעם זה גם פגע בו, אבל לם הצליח לסחוף את אוהדי נתניה, ולא רק בזכות הכדורגל ההתקפי והתוצאות, אלא גם מעצם אישיותו.
קוז'וך לא מצליח לסחוף. גם הריצה המרשימה בעונה שעברה וההעפלה לגמר הגביע לא עזרו לו להתנחל בלבבות האוהדים (להפך, ההפסד בגמר פגע בו קשות). כל מעידה, שגיאה בניהול משחק, מקימות עליו לא מעט אוהדים שמטיחים בו רפש ביציעים וברשתות החברתיות.
כדורגל, טלוויזיה ותקשורת המונים מפלרטטים בקביעות עם עולם של תדמיות. אנחנו לא באמת מכירים את הדמויות לעומק, ונחשפים אליהם ברגעים ספציפיים ובהצצות קצרות. ובעולם הזה, לצערם של מאמנים כמו קוז'וך, אין מקום לניואנסים – השכלתנות והיובשנות הופכות אצל הצופים תוך חצי שנייה להתנשאות וכל חיוך נבוך מתפרש כזלזול בקהל האוהדים. מהתרשמות שלי במספר מפגשים עם קוז'וך, מדובר בטיפוס שהוא הרבה יותר מבויש מאשר מתנשא.
אהבה חדשה
ונחזור לכדורגל עצמו. מתי היה הרגע המדויק בו מאמני כדורגל התאהבו בהנעת כדור בתוך רחבת קבוצתם, וזאת גם אם הבלמים/מגינים שלהם ניחנו ביכולת טיפול בכדור של דב גריזלי עם קרע במניסקוס? הטרנד הזה הפך למעין אידאולוגיה של כדורגל מודרני, שלא פעם מאמנים מקדשים באובססיביות עיוורת ומנותקת ממה שקורה על הדשא (קוז'וך, למשל, לוקה בזה – ועל כל הביקורת שחטף לגמרי מוצדקת), עד שמתחשק לך לצרוח להם לתוך האוזן: תעיפו כבר את הכדור למעלה!
כשבשם הטקטיקה ותוכנית המשחק מאמן מתעקש להישאר מקובע והולך עם הראש בקיר, זו אולי לא התנשאות, אבל יש פה מידה לא מבוטלת של יהירות.
