בן נוימן, 19, לא רואה אתכם ממטר. למעשה, הוא לא רואה אף אחד ממטר. הוא שוכב עכשיו על הגלשן שלו בתוך המים בבריכת הגלים לא רחוק משדה התעופה במינכן. לבוש בחליפת גלישה, בנוי לתלפיות. לאוזניו אוזניות, דרכן הוא מקבל הוראות מאביו שנמצא על מגדל לא רחוק ומשדר לו מתי לחתור, באיזו עוצמה, מתי לטפס על הגלשן ולתפוס את הגל. בתור גולש גלים אלו הם חייו, אבל אולי בעצם זו רק הדרך שלו להעביר את המסר: הכל אפשרי אם ממש רוצים.
בן נוימן לא מתרגש מהפסימיסטים, רואי השחורות, אנשי ה"אי-אפשר" או ה"לא יכול להיות". כשהוא היה בן שש ההורים שלו לקחו אותו לבדיקה הכי רנדומלית אצל רופא עיניים. "לבן שלכם יש פגם גנטי ברשתית", הודיע להם הרופא. "מה זה אומר?", הם שאלו בתדהמה, בצער, בפחד של הורים שמוכנים לתת את החיים שלהם לילד, אבל למדים שגם זה לפעמים לא מספיק. כמה חודשים לאחר מכן הראייה של בן נוימן הלכה והצטמצמה, בגיל שמונה הוא הפך לעיוור באופן רשמי.
אחרי מה שהם הגדירו כ"קטסטרופה", ההורים שלו החליטו שהוא יגדל כילד רגיל. הם לא יעכבו ולא יגבילו דבר רק בגלל שהוא עיוור. הם קראו ספרים שנכתבו על ידי עיוורים, למדו איך עיוורים מתנהלים. בהתחלה הם עשו סקי ביחד במדרונות הרים מושלגים, האבא כמה מטרים מאחורי הבן שלו, צורח כמו משוגע כשיש מכשול או עיקול. אחרי זה הם עברו לתקשר באמצעות מכשיר קשר ואוזניות אלחוטיות. לפעמים האבא, פיטר נוימן, היה עולה לראש ההר, לבד, לפני שהבן שלו בכלל התעורר. ירד מהליפט, ועצם את העיניים. רק להיות שנייה אחת, לרגע, כמו הבן שלו.
הם יצאו למסעות אופניים, טרקטורונים, טראקים. כשבן היה בגיל 13, הוא אמר להורים שלו שהוא רוצה לגלוש, אז ההורים חיפשו מסגרת מתאימה לילד עיוור, ומצאו מקום לא רחוק ממינכן במרחק של שלוש שעות נסיעה מהבית שלהם. בהתחלה הם סידרו לו קורס בגלישה. אחרי זה בגלישה למתקדמים. לאחר מכן זה הפך לדרך חיים.
הם היו בודקים את המים, שואלים את המקומיים לגבי זרמים ואיך הגלים נשברים. נוימן הרכיב את האוזניות, האבא משדר במכשיר הקשר, מנחה אותו איך להגיע לגל. משם זה רק בן. "כשאני על הגל, אני מקבל את ההחלטות", הוא אמר פעם. "זו הנקודה שבה מתחיל החופש שלי, הקשר שיש ביני לבין הגלשן שלי והגל. השפה שלנו". הוא פתח חשבון באינסטגרם וקרא לו "בן ללא גבולות". אם בן נוימן לא יכול להסתכל על העולם, העולם יסתכל עליו.
הוא כבר לא זוכר איך זה לראות. הוא בחיים לא ראה גל. מתגבש, אוסף זרמים, עולה, מתנפץ. עקב כך, השמיעה שלו הרבה יותר מחודדת, וכך גם כל שאר החושים. בנוסף, יש לו את הדבר הכי חשוב בשביל בן אדם שעוסק בספורט תחרותי - דמיון בלתי נגמר. הוא יכול להקשיב ולדמיין את עוצמת הגל, לאן הוא הולך, מהי נקודת השבירה שלידה הוא רוצה לגלוש. הוא הוא הופך לנישה אחת עם הגלשן, הם דוברים את אותה שפה. אומר לו מה הוא צריך כדי לחיות בשלום לצד המים. בן נוימן מקשיב, חותר ברגליו, בידיו, נשכב, מטפס, רוקד אחורה וקדימה. אחרים גולשים על הגלשנים שלהם. נוימן סומך עליו. הוא מקל הנחייה שלו במים.
פיטר נוימן, מנתח פלסטי במקצועו. יושב שעות מול המחשב הנייד וגולש ביוטיוב. לומד את הגלים, איך לגשת אליהם, איזה גל טוב לגלישה ואיזה הרסני. בהתחלה הוא חשב שזה יהיה רעיון טוב אם גם הוא ילמד לגלוש, שתהיה לו תחושה טוב יותר, התייחסות אמיתית לצרכים של הבן שלו. אבל הוא רצה שבן יגדל כמו כל ילד רגיל, אז הוא למד לשחרר, לתת לו חוויה ששייכת רק לו. הוריו שכרו עבורו דירה קומה אחת מתחתם, ועכשיו פיטר מעביר את מושכות האימון למאמנת חדשה. "אתה לא פוחד?", שאל פיטר את בנו באחת מהנסיעות הארוכות שלהם ובן ענה: "איך אתה יכול לפחד ממשהו שאתה לא רואה. כשאתה עיוור, אתה גם לא רואה גבולות".
ב-2021 נוימן עלה על הרדאר של נבחרת הגולשים הפראלימפיים של גרמניה שפנתה אליו וביקש שייטול חלק באליפות העולם בקליפורניה. עד אז נוימן לא גלש אפילו פעם אחת בים. הוא הסכים, ואבא שלו לקח אותו ללנזרוטה, אי בקנריים, כדי שיוכל להתאמן לפחות פעם אחת בגלי ים אמיתיים. כמה שבועות לאחר מכן, הוא זכה בארד באליפות העולם.
למרות שהמשחקים בפריז היו הפעם השנייה שבה התחרו בגלישה באולימפיאדה, הספורט לא אושר עדיין למשחקים הפראלימפיים. גם לא ללוס אנג'לס 2028. בן נוימן יתחרה באליפות העולם בנובמבר, אחר כך יתפנה לעשות לספורט לובי כדי שייכנס למשחקים הבאים בכל זאת. מה אתה אמור לעשות עבור ענף שנתן לך לגלות מי אתה, שקישר בינך לבין אבא שלך, בדיוק כמו שקשר בין אב לבן אמור להיות?
"לשכנע את עצמך שאתה רואה"
אפשר להתחיל את הסיפור על ג'סי דאפטון עם שתי קלישאות: הוא ידע לטפס (התחיל לפני גיל שנתיים) עוד לפני שידע לרוץ, ובשבילו לטפס על הרים וסלעים עם זוויות בלתי אפשריות, תלוי באוויר בגובה של רבי קומות מהאדמה, זה דבר הרבה יותר בטוח מאשר לחצות כביש חצי סואן בעיירה קטנה. גם דאפטון הוא עיוור.
הוא נולד עם 20 אחוזי ראייה מרכזית וללא ראייה היקפית. בגיל ארבע הוא אובחן עם "רטיניטיס פיגמנטוזה", מחלה גנטית נדירה של ניוון הרשתית. הרופאים אמרו להורים של דאפטון שהוא לא יוכל לקרוא ולכתוב. בדומה לנוימן, גם לדאפטון אין סבלנות לאנשים פסימיים - והוא סיים דוקטורט בכימיה.
בבקרים הוא מסתכן בחציית הכביש בדרך לעבודה שלו כמהנדס פטנטים בחברת טכנולוגיה. בערב הוא יוצא עם בת הזוג שלו מולי תומפסון, מהנדסת ומטפסת סלעים בעצמה, כדי לכבוש פסגות, להתאמן אלפי פעמים בחללים סגורים כדי לטפס על סלעים בטבע. גם הם מתקשרים ביניהם דרך אוזניות אלחוטיות. תומפסון כמה מטרים מתחתיו, בצד השני של חבל הטיפוס, מדריכה, מעבירה דיווחים. דאפטון רק צריך לדעת שהיא שם. קשה לחשוב על דרך יותר טובה כדי לבנות אמון בין בני זוג.
הפקה בריטית צילמה אותם ב-2019 לסרט דוקומנטרי בן שישים דקות, "טיפוס עיוור", תיעוד של טיפוס שלו על סלע ארכיפלג בגובה 137 מטר בחופה הצפוני של סקוטלנד. "היה לי חשוב להיות שותף ולהצטלם לסרט", הסביר דאפטון, "רציתי להראות למשפחות של עיוורים או אחרים עם מוגבלות גופנית שזה הכל עניין של גישה, שאם אתה אומר שמשהו הוא בלתי אפשרי, הוא נהיה בלתי אפשרי". מטפסים עיוורים אחרים כבר כבשו את ראש הסלע, אבל תמיד כעוקבים, לא כמטפסים ראשיים.
טיפוס סלעים, על מפלים קפואים, נראה כמו שיגעון מוחלט עבור מי שמסתכל מהצד, במיוחד כשהמטפס העיוור הוא המטפס הראשון, המוביל, לא כזה שעוקב אחרי מטפסים אחרים שאחראים על מנגנוני ההגנה והבטיחות. "האתגר הכי גדול בחיים שלי כעיוור הוא להתגבר ואז להשתלט על הפחד", אמר פעם דאפטון. אבל מלבד הפחד קיים פה מכשול פיזי: הטיפוס של דאפטון אורך פי שלוש יותר זמן מאשר מטפסים שיכולים לראות, מה שמתורגם לעינוי פיזי בענף שדורש כל-כך הרבה ממילא. הקושי השני הוא שבגלל שזה לוקח כל-כך הרבה זמן, החשיכה יורדת וגם טווח הראייה של מולי מתחיל להצטמצם.
הסיפור של דאפטון, כמו הסיפור של נוימן, הוא סיפור על ניצחון הרוח, על מחיקת המושג "בלתי אפשרי" רק בגלל ששדה הראייה שלך מצומצם. הסרט הדוקומנטרי אודותיו מקבל ממדים כמעט קומיים כשבדקות שלפני הטיפוס על הסלע המאונך והגבוה, דאפטון מצולם הולך ברחובות ובמגרש החניה כשהוא נתקל שוב ושוב במכשולים בדרך.
מה הוא עושה כשהוא נתקל במשבר מנטלי או גופני באמצע טיפוס? "הכרתי את מולי באוניברסיטה ואז עדיין היתה לי ראייה מאוד חלקית", מספר דאפטון, שהציע למולי נישואין לאחר שסיימו לטפס על סלע בגרינלנד, "אני זוכר איך היא נראית. ואני צריך רק להזכיר לעצמי את הדבר היפה הזה. אם יש משהו אחד שבגללו הייתי רוצה לראות שוב, זה רק כדי לראות את הפרצוף של מולי במציאות, לא רק בזיכרון ובדמיון שלי".
מאז הסרט הוא כבש עוד פסגות. מהרי האטלס במרוקו, דרך גרינלד ועד ספרד ויוון. תמיד מעלה את דרגות הקושי. "האתגר הכי גדול הוא האתגר הפנימי", הוא אמר פעם בריאיון, "לשכנע את עצמך שאתה כן רואה, לראות את עצמך בצורה שונה מאשר כל מי שמסתכל עלייך ורואה בנאדם עיוור. אנשים אומרים שאני משוגע בגלל שאני מטפס על סלעים במצב שלי, אבל אני אומר שזה משוגע לנסות לשחק טניס כשאתה עיוור, כי הסלע לפחות לא זז. הוא חבר של האדם העיוור".
פורסם לראשונה: 23:17, 06.09.24
