נהוג לחשוב שסוף של סרט הוא הגורם המכריע לאיכותו, אבל זו טעות. תהפוכות הדרך, הירידות והעליות הרגשיות, הן שגורמות לחוויה. לפעמים, למשל בקומדיה רומנטית, אתה יכול לנחש מראש מה יהיה הסוף, אבל עדיין להיות מרותק. מראש, כמעט כולם צפו ניצחון של מכבי חיפה על מכבי ת"א, אבל עבור הירוקים הניצחון הזה ייזכר לדורות לא רק מעצם תוצאתו (2:3), לא בעקבות הכדורגל עצמו, ואפילו לא בזכות הורדת אותו קוף מדובר. הוא ייזכר ככזה כי כל אותם דברים הגיעו כחלק מתסריט מטלטל.
מעל חמש שנים ללא ניצחון ליגה, תחושה של הפער המקצועי הכי גדול ביניהן לטובת מכבי חיפה בפרק הזמן הזה, ואז שער עצמי בדקה הראשונה – הבור חופר את עצמו. לא מספיק, מכבי ת"א משחקת חכם, סוגרת מצוין גם במרכז וגם בצדדים, עדן שמיר מפציץ פנימה – הבור המוכר כבר בממדי העבר. המחסום הידוע, זה שנבנה במשך שנים, מקבל עוד חיזוק, מצמיח שורשים. בהתחשב בכל זאת מכבי חיפה לא רק הצליחה לשבור את המחסום, היא ניפצה אותו.
אחרי אינסוף ניסיונות לטיפולים מורכבים הגיע הפתרון בדמות הסרת פלסטר. במונחי כדורגל שלושה שערים במרחק של עשר דקות הם אותם משיכה מהירה. ולא שלמכבי חיפה יש הרבה פצעים או חתכים העונה, אבל פלסטרים היא יודעת להסיר – בארבעה מתוך ששת המשחקים האחרונים שלה היא כבשה את השער השני במרחק של מקסימום חמש דקות מהראשון.
זו מכבי חיפה הנוכחית, קבוצה של בליצים, רק שהפעם ברק בכר היה צריך לבצע תיקונים במחצית השנייה כדי להגיע אליו. בתחילת המחצית, עוד לפני החילופים, בכר החליט להכניס את המגינים שלו יותר פנימה. מכבי ת"א – ועוד על כך בהמשך – הציבה את שחקני הכנף שלה קרוב למרכז, סגרה גם באמצעותם את האמצע. פתאום, עם ראיין סטריין קרוב אליהם, היה נוח יותר לתקוף משם והמצבים החלו להגיע. דניאל פרץ המצוין סיכל אותם.
גם בפיגור שני שערים מאמנים מפחדים לוותר על הקשר האחורי שלהם, לאבד לגמרי את השליטה במשחק. בכר, גם כי סמך על מוחמד אבו פאני, שמיד יקבל את ההרחבה הראויה לו, עשה גם את זה. עלי מוחמד יצא ובהמשך דולב חזיזה עבר להיות מגן ימני. כמה שיותר כוח אש.
כל מי שנהג פעם בנגמ"ש או בטנק יודע שלפעמים ברגעים הכי מפחידים, כשאתה בטוח שיש מכשול שלא תעבור, המפקד צורח עליך לתת גז עד הסוף. דווקא אז, כשזה מרגיש כמו רעיון גרוע, אבל הוא כנראה היחידי שיכול לעבוד. ככה מכבי חיפה, הסתדרה על המגרש עם שלושת החלוצים שלה ושלושת הקשרים ההתקפיים שלה יחד. נתנה גז הכי חזק שאפשר מול ההר שהכי מפחיד אותה.
10 דקות עברו מהשער הראשון ועד השער השלישי. במשך הזמן הזה רק פעם אחת שחקן של מכבי ת"א הצליח להחזיק בכדור יותר משניה אחת. ההתנפלות הייתה מרובת משתתפים. בעשר הדקות האלה הכניסו שחקני מכבי חיפה את הכדור לרחבה בעשרה מקרים שונים.
אותה החזקת כדור בודדת של מכבי ת"א שייכת לסטיפה פריצה, אבל המקרים בהם איבד את הכדור במהירות הם אלה שהיו חלק משמעותי במהפך. שני השערים הראשונים של מכבי חיפה הגיעו בדיוק באותה דרך: הוצאת חוץ של מכבי ת"א, איבוד של פריצה ומיד שער. בראשון הכדור נגע ברשת תשע שניות לאחר הוצאת החוץ. בשני 11 שניות. דווקא החלוץ שאמור לדעת לשמור על הכדור אצלו ברגל איבד אותו בדרך הכי קריטית שיש.
תוכנית עם מחיר כבד
בשער הנוסף, האחרון, שכב עדן שמיר בתוך הרחבה, הרים ראש כדי לבדוק מה המצב והאם כדאי לו להרים את כל הגוף, ואז קם כשהכדור הגיע לעומר אצילי בתוך הרחבה. צ'רון שרי, במסירה מושלמת, היה זה שחילק לאצילי את הכדור והאחרון בישל. אצילי, למי ששכח, בישל גם ליונתן כהן את השער האחרון ב-3:4 המפורסם. שני בישולים דרמטיים לשתי קבוצות שונות.
שמיר עשה טעות בשער הזה, שבר את הנבדל, אבל במחצית הראשונה היה השחקן הכי טוב על המגרש והדבר היה נכון גם בלי השער האדיר שלו. התכנית של מלאדן קרסטאיץ' בעיקר בזכות העבודה של שמיר ודן גלזר. איילון אלמוג ומתן חוזז עמדו בקו שלהם וקרובים אל הקשרים, במרכז. האמצע נסגר. כשהכדור הלך הצידה לאצילי או חזיזה הגיעה עזרה מבלמי הצד, בעיקר מתן בלטקסה, שהפציעה שלו שיחקה תפקיד מרכזי בהמשך. במחצית הראשונה שלושת האסים החיפאים – אצילי, שרי, חזיזה – בעטו יחד לשער רק פעם אחת.
אבל לתכנית היה מחיר שעם הזמן התברר ככבד. כשקבוצה לא מחזיקה בכדור בכלל, כשהיא עד כדי כך פסיבית, השחקנים שלה עובדים קשה יותר, עד שהם נופלים מהרגליים. בנוסף, מראש קרסטאיץ' פתח עם שחקן פחות במרכז אז שמיר וגלזר היו צריכים לרוץ יותר מהרגיל. מכבי ת"א לא מורגלת למשחק של 30 אחוז החזקה בכדור. הרבה מהשחקנים שלה שפתחו אתמול לא רגילים לשחק 90 דקות. שמיר היה עד לפני רגע בקצה הסגל.
עם אותו קושי (מכבי חיפה אחראית כמובן להתשת היריבה שלה), פלוס ההליכה המוגזמת אחורה, פלוס אמצע שלא קיבל ריענון לא היה זקוק (איך אייל גולסה לא נכנס במשחק כזה?), פגשה מכבי ת"א את הטנק. גודסוויי דוניו, האיש שיודע לעשות בלגאן, הוא זה שניצל את האירועים, זה שלחץ על הגז, אבל המפקד היה אבו פאני, איש המשחק.
עלי מוחמד לא היה טוב במחצית הראשונה ואבו פאני היה זה שחיפה עליו. במחצית השנייה, בטח אחרי שמוחמד הוחלף, אבו פאני החזיק את האמצע בלי קשר אחורי או מרכזי לידו. הוא גם עבד בלחלץ כדורים וגם בקידום המשחק. רשם מצד אחד את כמות החילוצים הגבוהה ביותר בחלק המגרש של היריבה, כמות השווה לזו שחילצו כל שחקני מכבי ת"א יחד, ומהצד האחר היה השחקן שרשם הכי הרבה דריבלים. ואולי יותר מהכל קיבל החלטות נכונות, לאן כדאי להזיז את הכדור ובאיזה קצב.
כך, אחרי 1,897 ימים נופץ לו המחסום. במהירות, בבליץ של מספר דקות, עם סכנה בלתי פוסקת ליריבה. בדיוק כמו שמכבי חיפה הנוכחית אוהבת.
