כשנבחרת הנוער של ישראל בכדורסל ניצחה את ברית המועצות האימתנית 63:70 באליפות אירופה ב־1972 בזאדאר (אז בקרואטיה, לפני מלחמת האזרחים עוד היתה שייכת ליוגוסלביה), אמר המאמן האגדי רלף קליין ז"ל לשחקניו: "זה ניצחון שילווה אתכם לכל החיים, תוכלו להתגאות בו גם בפני הנכדים והנינים". לפני 50 שנה זה היה הכי רחוק מהם בעולם, הם עוד היו ילדים עם ניצוץ בעיניים. השחקנים היו בראשית דרכם, בתחילת הקריירה שלהם, ומאז רשמו אינספור ניצחונות והישגים וגם אכזבות וכישלונות. אבל בשבת הם נזכרו באהבה בהתבטאות הזו, כשהם כבר סבים מאושרים. החבר'ה ערכו מפגש מיוחד בגינה בביתו של מוטי ארואסטי, והתרגשו לא פחות מהאוהדים שקוראים את השמות שלהם. חבורה מופלאה.
באותם ימים, הייתה תחושה למספר רגעים שהנבחרת הנפלאה ההיא תוכל לזכות בתואר היבשתי, לפחות להגיע לגמר. היא סיימה במקום הרביעי, אבל עובדה שלמרות שלא עלתה על הפודיום, עד היום זוכרים את אותו ניצחון מדהים. השחקנים בוודאי לא ישכחו אותו. זו הייתה נבחרת מאוחדת ואיכותית, שחקנים שנלחמו זה עבור זה, והחיבור ביניהם ניכר עד היום. כל החבר'ה הרגישו את הצורך לקיים את המפגש הזה כדי לשחזר את ההיסטוריה, כי לקליין ולנבחרת ההיא יש חלק משמעותי במסורת ההישגים של הכדורסל הישראלי – הם גם סללו את הדרך לחלק מהם. הם חלמו לעשות זאת כבר לפני מספר חודשים, אבל הקורונה עיכבה אותם.
מי היה שם? מי לא! ארואסטי, מיקי ברקוביץ', שוקי שוורץ, אביגדור מוסקוביץ', אורי בן־ארי, מאיר קמינסקי, עירא הררי, משה קרת (קרויטרו), צחי חורש ואריאל פורת. אילו שמות. שמואל נחמיאס לא יכול היה להגיע. קרת, הקפטן של אז, הזכיר בעצב את שחקני הנבחרת ההיא שכבר אינם בחיים: צביקה צימר שנפל במלחמת יום הכיפורים ויונתן זקס ז"ל, וכמובן קליין ועוזרו אריה דוידסקו שהלכו לעולמם. גם לי חסרים המפגשים והשיחות עם האיש המיוחד הזה, רלף קליין. זו לא היכולת שהפגין בהיותו שחקן, או הסלים שקלע מכל מצב באולם הצבאי בצריפין ובמגרש הישן של מכבי ת"א ברחוב מכבי ליד קולנוע אוריון, אלא האהבה הגדולה לכדורסל שאין בכלל יכולת למדוד כמה היא גדולה. היא הייתה חסרת גבולות. בשיחות שלו עם השחקנים הוא היפנט אותם, ידע להיכנס ללב שלהם והיה ה"כותל" של כולם. השיתוף שלו עם עוזרו היה מושלם.
במפגש השתתף גם שמואל זיסמן, שדווקא לא היה חלק מאותה נבחרת אבל הגיע כדי לעשות כבוד לחברים אותם הוא מכיר היטב. זיסמן: "אני הייתי בנבחרת הנוער הבאה, ובמשך ארבע שנים המאמן שלנו דוידסקו לא הפסיק לדבר על השחקנים שהדהימו את הרוסים. הניצחון ההוא עורר אז המון השתאות, כי דובר על נבחרת כחול־לבן אמיתית, ללא זיופים. דוידסקו הלהיב אותנו והדגיש כל הזמן שמיקי נבחר לכדורסלן המצטיין של אותה אליפות".
"הכל זה עניין של חינוך", הוסיף זיסמן. "כחלק מהתהליך שלנו בנבחרת הצעירה, היינו צריכים לעלות למצדה. דוידסקו לא הסתפק בכך, והביא למפגש איתנו את משה קרת שכבר היה טייס בחיל האוויר". והיה אורח נוסף. כמחווה על כל מה שעשה למען הכדורסל הישראלי, ארואסטי והחברים הזמינו למפגש גם את עמירם שפירא, שבעוד מספר חודשים אמור לחגוג 97. במשך עשרות שנים שפירא היה פעיל כשחקן, מנהל ויו"ר הפועל ת״א, כמנהל הנבחרת הלאומית ויו"ר איגוד השופטים, וגם שימש בתפקידים בכירים במשרד התקשורת ובזק.
מיקי ברקוביץ' כתב בזמנו ספר תחת הכותרת "נולד כדי לנצח". אבל כל אחד מאותם בוגרי נבחרת הנוער נולד גם הוא כדי לנצח. הם חיים את הכדורסל גם היום, נהנים להופיע במשחקים, לברך ילדי בר־מצווה ולחתום לכל מי שפונה אליהם. מה שהיה אז לא יחזור. הישגים יש גם היום, אבל האווירה לא דומה. והיה כ"כ משמעותי עבורי שהם דאגו לכך שגם אני אגיע, בתור מי שליווה את רובם ביום־יום, במשחקים, באימונים, במחנות בווינגייט והדסים, בנסיעות לחו"ל ובאסיפות שחקנים. קיים קונצנזוס אצל כל מי שהופיע בנבחרת ההיא כי הם שילבו את הלב עם הכישרון כדי להגיע להצלחה. זה הסוד.
