(בימוי: אסף קוזין, צילום: ירון שרון)
שחייה אמנותית היא אחד הענפים היפים ביותר לצפייה. הכוריאוגרפיה הייחודית, התנועות המתואמות באופן שהוא לעיתים בלתי נתפס, הצלילות לתוך המים והזינוקים החוצה מהם, התלבושות – כל אלו יוצרים מופע של אסתטיקה כובשת. הצמד הישראלי עדן בלכר ושלי בובריצקי שייצגו את ישראל בטוקיו 2020, ממשיך מסורת אולימפית כחול-לבן בענף שנשמרת מאז אתונה 2004.
אנסטסיה גלושקוב הייתה זו שהעלתה את הענף בארץ על המפה האולימפית, והייתה גם לספורטאית הישראלית הראשונה שהתחרתה בארבע אולימפיאדות. לאחר פרישתה, הקברניטים קיוו לראות נציגות ישראלית בטוקיו 2020, ולשם כך גייסו בתחילת 2018 את אנה טרס הספרדייה, אחת המאמנות הטובות ביותר בעולם בענף, בעלת רזומה של ארבע מדליות אולימפיות עם נבחרת ספרד בבייג'ינג 2008 ובלונדון 2012 - שלוש מכסף ואחת נוספת מארד.
הפוקוס העיקרי של טרס הוא אמנם על אולימפיאדת פריז 2024, שם התקווה היא שהצמד יגיע לשיאו, אבל בעזרת לריסה קונין וסבטלנה בלכר (כן, השם לא סתם מצלצל מוכר), קיבלנו את הופעת הבכורה האולימפית של בלכר ובובריצקי כבר במשחקים הקרובים.
עכשיו, רגע לפני שהן מגיעות לתחרות הכי חשובה בקריירה, הן פתחו את הדלת לצוות ynet שליווה אותן במשך יום שלם, במים ומחוצה להם, באימוני הריקוד ואפילו במהלך החלקים היותר דיסקרטיים של ההכנות בדרך כלל, כולל בדיקת משקל הגוף.
תחילת דרכה של עדן בשחייה אמנותית הייתה בגיל 8, כאשר אמה סבטלנה לקחה אותה איתה למועדון בגדרות שבו עבדה עם הקבוצה התחרותית. למרות זאת, רק כשהייתה בת 12 היא החלה להתאמן תחתיה, במקביל לאימוני התעמלות מכשירים. בסופו של דבר הפור נפל בעיקר על הפחד ליפול - מהמקבילים המדורגים - שהוביל אותה לבחור בטריטוריה הבטוחה יותר, המים.
שלי החלה להתאמן בענף אפילו מוקדם יותר, בגיל 5, במקביל לאימוני שחייה רגילה בתחילת הדרך, כשגם היא בדקה את אופציית ההתעמלות האמנותית לפני שבחרה להתמקד בצד האמנותי של הבריכה. זמן קצר לאחר תחילת שיתוף הפעולה עם בלכר, ההישגים המשותפים הגיעו, כשהשתיים דורגו במקום ה-18 באליפות העולם 2019 בתחרות הדואט, ובתחרות הקריטריון התברגו בין תשעת הצמדים שזכו בכרטיס האולימפי.
ההצלחה, כך מעידות השתיים, גובה מחיר. "ספורט מקצועני זה לא נוח", מספרת בובריצקי על המאמץ היומיומי. "לא השעות ולא האימונים הקשים". בלכר מסכימה איתה: "צריך להיות חזקים באופי, זה ממש לא פשוט. כבר חיים את זה, זה בתוך השגרה שלנו".
על שגרת היום המפרכת הן מספרות: "בדרך כלל אנחנו קמות בשעה שבע, הולכות לחדר הכושר, עובדות קשה. בענף שיש בו את עניין האסתטיקה, ששופטים איך אתה נראה במים, כדי להגיע לביצוע מיטבי צריך להיות במצב שיא ובכושר טוב. זה לא כיף שכואב לך כל הגוף, אנחנו לא יודעות כבר מה זה גוף משוחרר".
מי שסיכמה את המסע במילים שמסתכלות קדימה אל העתיד, בלי שמץ של הנמכת ציפיות, היא המאמנת/אמא סבטלנה: "אנחנו רוצים להראות שהנבחרת שלנו יכולה להגיע לרמות גבוהות – הכי גבוהות שאפשר".
