רחבת המזון המהיר בפארק פרס בחולון רועשת, מלאה במשפחות, כיאה לשישי אחר הצהריים. פחות משעה לפני, הפועל חולון מסיימת את משחק הבית שלה נגד הפועל ירושלים, והאוהדים משתלטים גם הם על הכיסאות הפנויים. כששמרתי מקום בשולחן צדדי למעיין זיקרי ולי, לא ידעתי אם היא תגיע בכיסא גלגלים או לא, ולכן העיניים היו לא רק על הדלת, אלא על המקומות המועטים שנשארו פנויים ונכה יכול להיכנס אליהם בלי בעיות. כשהיא מגיעה במכנסיים קצרים דרכם רואים את הפרוטזה המשתלבת עם המראה שלה, אף אחד לא עוצר להסתכל. היא נראית כמו נערה רגילה בת 19, עם סיפור לא רגיל.
במשך כל הריאיון זיקרי מחייכת, מפגינה הרבה הומור וגישה חיובית. "חיים מצחיקים שלי", אומרת הטניסאית הפראלימפית שבכלל התחילה בכדורסל, ושטף הדיבור המהיר שלה לא עוצר.
הוא לא תמיד היה כזה. הרבה ממנו בזכות הספורט, אליו הגיעה בגלל תאונה מחרידה. בגיל 10, בטיול משפחתי בפארק שעשועים בהולנד, ירדה זיקרי ראשונה ממתקן האבובים והחליקה. רגלה נתפסה בשרשרת שחיברה בין האבובים ונקטעה במקום. היא פונתה במהירות לבית חולים בהולנד שם שהתה במשך שבוע ומשם הוטסה לתל השומר לתחילת השיקום.
"מצאו את הרגל אחרי זה בנהר שם, חיפשו אותה במשך חצי שעה", היא מספרת על הסיוט הנוראי שעברה, לוקחת אוויר וממשיכה בטון מפוכח ובוגר "את התאונה עצמה אני לא זוכרת. רוב הטראומה קרתה למשפחה שלי, כי הם ראו את הכל קורה ממש מול העיניים שלהם".
אם חשבתם שגיל ההתבגרות מלווה בהורמונים, עליות וירידות במצב הרוח והרבה כעסים, נסו לחשוב איך זה לעבור אותו כנערה קטועת רגל. "פספסתי הרבה בית ספר, ניתוח ואחריו ניתוח נוסף. המון ריבים במשפחה, אבא שלי נהיה דתי. היה לו קשה לקלוט את כל העניין הזה של עכשיו אני נכה. גם אני שאלתי את עצמי למה זה קרה לי. אני מניחה שכל נכה בטח עובר את זה".
היו רגעים שדיברת עם אלוהים?
"האמת שגם אז וגם עכשיו אני לא כזו מאמינה גדולה. זה לא שדיברתי איתו, אלא יותר עם היקום. פשוט כעסתי שזה קרה לי. אבל לא היו לי שיחות ממש עם אלוהים".
זיקרי מתארת את עצמה כעצבנית במיוחד באותם ימים, עם סביבה שלא קיבלה אותה "במצב החדש". מילדה שמשחקת לא מעט בהפסקות, הפכה לילדה על כיסא גלגלים בבית ספר לא מונגש. "המון דברים שגרמו לי יותר ויותר להיות כעוסה", היא מודה.
מה הזיכרונות העיקריים שלך מהתקופה ההיא?
"שאף אחד לא הצליח להתאקלם. לא הסביבה שלי, ולא אני. אני לא בן האדם הכי קל שיש, ישבתי במיטה וראיתי טלוויזיה רוב הימים. זאת הייתה תקופה חשוכה כזו. רציתי להתבודד, הייתי עצובה וגם הקטע הטראומתי פגע לי בחיים החברתיים. לא רציתי לראות אנשים, בגלל זה רבתי הרבה עם ההורים. כעסתי עליהם למה הם לקחו אותי לטיול בהולנד ולמה זה קרה דווקא לי בעיקרון, לא לאחים שלי. הייתי עצבנית והוצאתי הכל עליהם".
של מי היה הרעיון שתנסי ספורט נכים?
"של אמא שלי, ענת. התחלתי כדורסל נכים בלי רצון, והיא הכריחה אותי להיות שם. מאימון לאימון נהיה לי יותר כיף. היו שם שתי בנות שרק בגללן רציתי להגיע. הן לא היו נכות, אלא אחיות של אחד הנכים שם ושיחקו איתנו. הן גרמו לי לרצות בגלל הקטע החברתי, בגלל שקיבלו אותי עם הנכות".
"כל טיסה הייתה תיקון"
אומרים שהבטן מובילה אותך למקומות חדשים, וכך באמת הגיעה זיקרי, תושבת חולון ואוהדת של האלופה, לשחק כדורסל מקצועני בעצמה. אבל לא כי חשה שזה היעוד שלה, אלא פשוט כי הייתה רעבה. אחרי אחד הניתוחים שעברה, היא ואמה הגיעו לביקורת אצל רופא ולזיקרי התחשק לאכול משהו. השתיים קפצו לקפיטריה בבית החולים, שם הן נתקלו בשני מאמני כדורסל שהגיעו למקום לחפש נכים בשיקום המבוגרים. "הם שאלו אותי אם אני אוהבת כדורסל, אמרתי שכן. שאלו אותי אם אני רוצה לנסות כדורסל בכיסא גלגלים. בחצי פרצוף כזה אמרתי 'בסדר'. לא היה לי נעים להגיד 'לא, תודה'. אמא שלי ישר קפצה על ההזדמנות, לקחה את כל הטלפונים, סידרה את זה והתחלנו".
למה היית נגד כדורסל כיסאות גלגלים?
"בבית החולים מלמדים, ואני לא חושבת שזה בהכרח נכון, שאם אתה קטוע ויכול לעשות הכל עם הרגל - אתה לא חייב לשבת על כיסא גלגלים. מלמדים אותך שכיסא זה משהו רע מאוד. אמרתי לעצמי 'אני על הרגליים', ומתחת לבית שלי שיחקתי כדורסל. זה מאוד אינטנסיבי לרוץ, לקפוץ, כל המשקל הוא על הברך. אחרי עוד ניתוח, כבר לא יכולתי לשחק על הרגליים. ואז ניסינו את כדורסל הנכים, אמא די קבעה לי עובדה. נתתי לזה חמש הזדמנויות. ספרתי. הופתעתי שהיה לי כיף".
ואיך משם זה התגלגל לטניס?
"הגעתי עד לנבחרת העתודה בכדורסל. אחרי אליפות אירופה החליטו שאסור יותר לבנים ובנות לשחק ביחד. לצערי אין נבחרת בנות בארץ, ואני אהבתי לשחק ברמה הבינלאומית. כל טיסה הייתה חוויה מחדש, תיקון, מפני שבטיסה הראשונה שלי אי פעם קרתה התאונה. בזמן הזה כבר היה לי חלום שאני רוצה לשחק בחו"ל, ללמוד בארה"ב על מלגת כדורסל. זה ביאס אותי שאסור לשחק עם הבנים. בכיתי, עשו לי פרידה מיוחדת ונתנו לי מגן הוקרה שכתוב עליו 'למעיין'. יעקב סבח, מאמן הכדורסל שלי בליגה בארץ היה פעם שחקן טניס והוא הציע לי לנסות, אמר שזה ספורט דומה".
"התחלתי כדורסל נכים בלי רצון, ואמא הכריחה אותי להיות שם. מאימון לאימון נהיה לי יותר כיף. היו שם שתי בנות שרק בגללן רציתי להגיע. הן לא היו נכות, אלא אחיות של אחד הנכים שם ושיחקו איתנו. הן גרמו לי לרצות בגלל הקטע החברתי, בגלל שקיבלו אותי עם הנכות"
איך בדיוק? טניס זה ענף יחידני לעומת כדורסל שהוא קבוצתי.
"כן, את זה הוא לא אמר לי, רק ציין שיש גם זוגות. יום אחד קבענו לנסוע לבית הלוחם בבאר-שבע, ניסיתי, והיה משהו מרגש עם המחבט. יעקב דיבר עם 'ספיבק' (מרכז לספורט פראלימפי ברמת-גן) וסידרו שאתחיל להתאמן שם. ככה נכנס הטניס לעולם שלי".
את כועסת על המדינה שלא נותנת לבנות נכות את האופציה לשחק כדורסל בוגרים?
"זה לא בהכרח שהיא לא נותנת. רוצים לפתוח קבוצה כזו, אבל אנחנו רק ארבע בנות שמשחקות בארץ כדורסל בכיסאות גלגלים. אני לא יודעת אם זה מודעות, כמו האימרה שכדורסל זה ספורט של בנים, וכל בת שמגיעה חייבת לשחק עם בנים. לא כל אחת בנויה לזה, בטח לא כאלה שהן אחרי תאונה או פציעה. גם ככה כל הביטחון שלהן למטה. פגשתי כמה בנות כאלה, שמתביישות בפציעה שלהן. ועכשיו עוד אומרים להן: 'את צריכה להראות את הפציעה מול בנים'. גם אני הייתי שם. זה קשה".
מה זכור לך מאימון הטניס הראשון?
"שמו אותי להתאמן עם זקנים (לא מפסיקה לצחוק). היינו ארבעה-חמישה זקנים שחובטים ואני. לא רציתי להישאר. בסוף סידרו לי דרך אחרת עם המאמנת שלי עד היום, עופרי לנקרי. היא הייתה אחראית על תוכנית הילדים ב'ספיבק' והגעתי איתה. היא אמרה לי שזה חוג של פעמיים בשבוע ואבוא מתי שאני יכולה".
"לתת חבטה זה גם להוציא עצבים"
כשהטניס הפסיק להיות חוג, זיקרי הבינה שיש גם יתרונות בספורט יחידני. "אני נהנית יותר ככה", היא משתפת, למרות שמדי פעם משחקת גם בזוגות עם פאולין דרולד, מתחרה מצרפת. בשנה האחרונה עשתה התקדמות מטאורית עד למקום ה-22 בדירוג העולמי, כאשר 20 הראשונות ישתתפו במשחקים הפראלימפיים בפריז 2024.
רק בחצי השנה האחרונה חילחלה אצלה האמונה שהיא יכולה להגיע לפריז. "התחלתי עבודה עם פסיכולוגית ספורט. הטניס אצלי עדיין נבנה, הוא עוד לא 100 אחוז, אז זאת לא רק עבודה עם הראש. פיתחתי בחודשים האחרונים את היכולת לחשוב תוך כדי משחק וליישם דברים שאני לומדת באימונים. זה משהו שמקפיץ קדימה", היא מגלה. עד כה זכתה זיקרי בחמישה טורנירים - שניים בהונגריה, אחד בשווייץ, עוד אחד ברומניה, והאחרון בשבוע שעבר באנגליה.
"רוב החשיפה של הספורט הפראלימפי זה בשני ענפים: שחייה או כדורסל. אני לא ידעתי שיש גם טניס עד שהמאמן שלי בכדורסל הציע את זה. גם לא באתי ממשפחה שאוהבת לשחק טניס, או עוקבת אחרי הענף. יש גם את החתירה. אמרו לי מאה פעם לכי תנסי חתירה. זה משעמם! כל היום את עושה אותן תנועות, זה לא בשבילי. אני חייבת להיות בתזוזה, לחשוב. לתת חבטה זה גם להוציא עצבים"
בתחילת החודש, בטורניר בסרדיניה, איטליה, פגשה את המדורגת ראשונה בעולם למשחק שיירשם כחוויה בספר הזיכרונות של הצעירה הישראלית. "היא ברמה מעל כולם. אגרסיבית מאוד. אלה דברים שאני לא רגילה, גם לצעוק במהלך משחק. הבנות בעשירייה הראשונה כולן צורחות צרחות מטורפות. זה משחרר וגם גורם לי לא לנסות לשבור את המחבט שלי".
למה לדעתך אין פריצה בטניס הפראלימפי בישראל?
"רוב החשיפה של הספורט הפראלימפי זה בשני ענפים: שחייה או כדורסל. אני לא ידעתי שיש גם טניס עד שהמאמן שלי בכדורסל הציע את זה. גם לא באתי ממשפחה שאוהבת לשחק טניס, או עוקבת אחרי הענף. יש גם את החתירה. אמרו לי מאה פעם לכי תנסי חתירה. זה משעמם! כל היום את עושה אותן תנועות, זה לא בשבילי. אני חייבת להיות בתזוזה, לחשוב. לתת חבטה זה גם להוציא עצבים.
"לא מכוונים מספיק את הבנות לטניס. דיברתי לא מזמן עם אישה ששאלה אותי לגבי בת 24 שעברה תאונת דרכים ונקטעה לה הרגל. שאלתי למה היא לא באה לטניס, מסתבר שאמרו לה שהיא זקנה מדי בשבילו. כל העשירייה הראשונה זה 30 ומעלה. מה זקנה בגיל 24? אפילו לא מציעים להן לנסות, ישר מחליטים שזה לא מתאים".
מה הטניס נתן לך?
"עצמאות. זה גם בזכות המאמנת שלי, עופרי. היא מאמינה שאנחנו חייבות להיות כאלה כי זה ענף בודד. אני חייבת להיות בטוחה בעצמי וביכולות שלי בשביל להצליח בו. יש הרבה נסיעות ושנה שלמה להיות בלי בית זה לא מתאים לכולן. לפעמים המזוודות נעלמות. היה לי קטע לפני חודשיים שכיסא הגלגלים שלי לא הגיע כמעט חודש. את הטורניר ברומניה ניצחתי עם כיסא שהוא לא שלי. עופרי לא רושמת אותי לתחרויות, אני צריכה לדעת לבד לסדר מגרשים או חדרים. כל המסביב הוא באחריות שלי. זה עזר לי".
בסוף השבוע האחרון השתתפה זיקרי בטורניר באוקספורד, אנגליה ובו זכתה גם ביחידים וגם בזוגות. "במשחק הגמר הייתי בלחץ מטורף כי הוא יצא נגד חברה טובה שלי, אבי ברקוול. זו שחקנית אנגלית בגיל שלי, ואנחנו מכירות כמה שנים טובות. אנחנו גם משחקות זוגות ביחד. זה היה קשה לשחק מולה וגם מלחיץ. יש פה משחק בראש בגלל ההיכרות, היא יודעת מה אני הולכת לעשות וגם אני עליה. אז הייתה מלחמה על כל נקודה. פתחתי את המשחק ממש טוב, במערכה השנייה היא נכנסה למשחק והובילה 4:5, נתתי כל מה שיש בי לקחתי את המערכה עם 5:7 וסיימתי את המשחק רועדת. לא קלטתי מה קורה סביבי מרוב התרגשות".
פורסם לראשונה: 11:45, 26.10.22
