עוד מימי יוון ורומא העתיקות, פילוסופים מהאסכולה הסטואית טענו שגוף ונפש הם יחידה אחת וכי ישנן יכולות מנטליות כאלו ואחרות שהן חיוניות לביצועים מיטביים. מרקוס אורליוס, אשר היה קיסר רומא ונחשב לאחד מהוגי הדעות הבולטים של האסכולה, כתב בחיבור הפילוסופי שלו "רעיונות" ש"אמנות החיים דומה יותר לאמנות ההיאבקות מאשר לריקוד. היא דורשת מוכנות וחוסן בהתמודדות עם הפתאומי והבלתי צפוי".
שנים רבות לאחר מכן, בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה ה-20, פסיכולוגים החלו לחקור את הקשר שבין מאפיינים פסיכולוגיים כאלו ואחרים לבין ביצועים גופניים בספורט. הם רצו להבין איזה תפקיד ממלאת החשיבה האנושית בתוך התפקוד האנושי. הם למדו שספורטאים שונים נבדלים אחד מהשני ביכולת שלהם להיות קשוחים מנטלית, ואותה יכולת כוללת בתוכה מאפיינים אנושיים חיוביים מאוד שיכולים להעשיר את חייהם של מי שמחזיקים בהם. הפסיכולוג המפורסם, פרופ' ריימונד קטל, היה הראשון שפרסם מאמר אקדמי על אותה יכולת פסיכולוגית בשנת 1955 והוא כינה אותה "חשיבה קשוחה" (tough-mindedness). קטל התייחס לכך כמאפיין אישיותי התורם באופן משמעותי להצלחה בספורט. לאחר מכן, בשנת 1982 הפסיכולוג ד"ר ג'ים לוהר היה הראשון שהשתמש במושג "חוסן מנטלי", והציע כי מדובר בתכונה חיונית שקיימת במוחם של אלופים. הוא האמין שניתן ללמד ולהעצים אותה.
מאז אותם פרסומים ועד היום, אלפי מאמרים וספרים יצאו אל האור במטרה להגדיר חוסן מנטלי, להבין מה הוא כולל בתוכו ולהדריך כיצד ניתן להגביר אותו. מתוך עשרות הגדרות שניתן למצוא בספרות המחקרית של הפסיכולוגיה של הספורט, אחת ההגדרות המקובלות מתייחסת לחוסן מנטלי כ"יתרון פסיכולוגי טבעי או מפותח המאפשר לספורטאים, בדרך כלל, להתמודד טוב יותר מהיריבים שלהם עם דרישות הספורט הרבות (תחרויות, אימונים, אורח חיים), ובאופן ספציפי להיות טובים ועקביים יותר מהיריבים שלהם בלהישאר נחושים, ממוקדים, בטוחים ובשליטה תחת לחץ". ניתן להבין מההגדרה הזו וגם מהגדרות מקובלות אחרות כי חוסן מנטלי הוא מושג רב-ממדי הכולל בתוכו מספר מאפיינים פסיכולוגיים שמספקים יתרון משמעותי לספורטאים על פני ספורטאים אחרים. חלק מאותם מאפיינים כוללים ביטחון עצמי גבוה, מוטיבציה גבוהה להצלחה, מחויבות להגשמת מטרות ויעדים, רצון עז לנצח, תחרותיות, יכולת ריכוז אל מול הסחות דעת, התמודדות רגשית וקוגניטיבית יעילה עם לחץ, דפוס חשיבה של "זה לא נגמר עד שזה נגמר" ועוד.
ספורטאים אלופים מתייחסים לחוסן מנטלי כאל "מגן פסיכולוגי" מפני ההשלכות השליליות שיש ללחץ הגבוה שמופעל עליהם מעצם היותם ספורטאים תחרותיים. גורמי הלחץ הרבים שמצפים מהספורטאים לעמוד ביעדים כוללים, בין היתר, את התקשורת, הספונסרים, הקהל, ההנהלה, המאמן והצוות המקצועי, החברים לקבוצה (במידה ומדובר בספורט קבוצתי), המשפחה, החברים וגם הלחץ הפנימי להצלחה והגשמה עצמית. ככל שהספורטאים נמצאים ברמה גבוהה יותר, כך הלחץ עליהם גדול יותר, מה שמוביל לדרישה משמעותית יותר לפיתוח וחיזוק של החוסן המנטלי. לכן אין זה מפתיע שספורטאים, מאמנים ופסיכולוגים כאחד מדגישים באופן קבוע שחוסן מנטלי הוא המשאב הפסיכולוגי החשוב ביותר להצלחה בספורט, משום שספורטאים חייבים להיות בעלי יכולת לבצע פעולות מורכבות תחת לחץ אינטנסיבי ועם רמה גבוהה של מיומנות.
עם זאת, למרות שחוסן מנטלי מקושר בדרך כלל עם הצלחה בספורט, מספר פסיכולוגים ציינו לאורך השנים כי לחוסן מנטלי עלול להיות צד אפל שצריך להתייחס אליו במלוא הרצינות. כמו כל דבר בחיים, כל דבר טוב שיש יותר מדי ממנו עלול לגרום לנזקים. כפי שציינתי בהתחלה, חלק מהמרכיבים של חוסן מנטלי הם מחויבות להגשמת יעדים ומשימות, מוטיבציה גבוהה להצליח ותחרותיות. לעתים אותם מאפיינים עלולים להוביל את הספורטאים לאמץ עד הסוף את האמרה "No Pain - No Gain" - בלי כאב לא מצליחים - ובכך להיות מחויבים יתר על המידה. זה יכול לבוא לידי ביטוי במספר דרכים.
ראשית, ספורטאים עם גישה שכזו נמצאים בסיכון מוגבר לחוות את תסמונת אימון היתר. תסמונת זו מקושרת עם ירידה בביצועים, פגיעה בבריאות הפיזית והנפשית וסיכון מוגבר לפציעה. שנית, הספורטאים עלולים להמשיך להתאמן ולהתחרות גם כשהם חולים או פצועים, פעולה שמציבה אותם בפני סיכון מוגבר להעצמת הנזק הנוכחי. שלישית, ספורטאים עלולים שלא לדווח לצוות המקצועי שהם חולים או פצועים, כדי לא להיתפס כחלשים או "בכיינים". התפיסה שלהיות פצוע זה אומר להיות חלש או בכיין נובעת בעיקר מהתרבות הארגונית והאקלים המוטיבציוני שהצוות המקצועי מכתיב. היבט נוסף ושלילי של מחויבות יתר הוא להימנע מכל פעילות שאינה קשורה לספורט כשלעצמו. במילים אחרות, מחויבות יתר עלולה להוביל את הספורטאים להימנע מפעילויות פנאי ותחביבים. הימנעות שכזו היא מסוכנת מבחינה פסיכולוגית כאשר היא נמשכת לאורך זמן. ספורטאים הם לפני הכול בני אדם ושצריכים לעשות פעילויות עבור הנפש, ההנאה והשחרור מהלחצים הקבועים של החיים.
אז כדי למנוע מהספורטאים לפגוע בעצמם, יש מספר דברים שניתן לעשות. קודם כל, ישנה הסכמה בקרב פסיכולוגים שכל תהליך של שינוי צריך להתחיל בהעלאת תכנים למודעות. בהתאם לזאת, הצוות המקצועי צריך להבין קודם כל שהאינטרס שלו הוא שהספורטאים יהיו כשירים פיזית ומנטלית לאורך זמן. אפשר להמשיל את זה לנהיגה באוטו. לפעמים צריך ללחוץ על דוושת הגז בעוצמה, אבל במידה והטורים נשארים גבוהים לאורך זמן אז המנוע פשוט יישחק וייהרס. אותו דבר אצל ספורטאים. לכן השינוי צריך לבוא קודם כל בתפיסה של הצוות המקצועי, שכן הוא הגורם העיקרי שיכתיב איך ספורטאים יתייחסו לאימונים. לאחר מכן, הצוות המקצועי צריך להדגיש בפני הספורטאים ש"More is sometimes less", להקשיב לגוף זו חוזקה ולא חולשה וצריך למצוא את האיזון המתאים בין לדחוף את הגוף לקצה לבין לעצור כשזה כבר יותר מדי.
כמו כן מומלץ שהצוות המקצועי יקדם תפיסת עולם של "דלת פתוחה", כלומר להסביר לספורטאים שהצוות המקצועי כאן בשבילם עבור כל נושא או בעיה (שלא בהכרח קשורה לספורט) ותמיד אפשר לבוא ולדבר באופן פתוח על בעיות כאלו ואחרות שצצות. ספורטאים הם בני אדם ולא מכונות ולכן צריך להתייחס אליהם בהתאם. הצוות המקצועי צריך לעודד את הספורטאים שלו לדווח על כאבים ומחלות, לשתף לגבי בעיות רגשיות, להדגיש את החשיבות של תחביבים ופעולות פנאי, לדאוג לספק מנוחות ראויות ולדעת להוריד עומסים כשצריך אם הוא רוצה לשמור על הספורטאים שלו כשירים פיזית ומנטלית לטווח הארוך.
*הכותב הוא פסיכולוג בתחום הספורט והביצועים, בוגר תואר שני בפסיכולוגיה של הספורט והאימון הגופני. באינסטגרם: https://www.instagram.com/athleticus_mental_performance/
גם אתם רוצים להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
