אליפות אירופה שהסתיימה השבוע הזכירה לנו את הייחוד שבטורניר נבחרות - הציפייה למשחק גדול ערב אחרי ערב, דרמות בינלאומיות ושעת מבחן לכוכבים הגדולים, כדורגל ברמה הגבוהה ביותר והרבה מאוד שערים. האליפות הזו הייתה מיוחדת במיוחד - חיכינו 3 שנים, יותר מהרגיל, מאז הטורניר הגדול הקודם. ואכן, הציפייה לטורניר הייתה גדולה מאוד. עברנו מענייני הממשלה והקורונה לנושא החשוב באמת – הכדורגל.
אבל אם נחזור רגע וניזכר על מי דיברנו לפני הטורניר, נגלה שהיה כאן פספוס גדול של רבים מפרשני ואוהדי הכדורגל בישראל. על אילו נבחרות דיברנו כפייבוריטיות לזכייה? אלופת העולם צרפת החזיקה בסגל דמיוני, אנגליה הרעננה קיוותה להצליח בטורניר ביתי כמעט לגמרי, בלגיה ניסתה בכל זאת להוציא תואר עם דור הזהב, גרמניה בסיבוב פרידה מיוגי לב ואלופת אירופה היוצאת פורטוגל שנראתה חזקה בהרבה מזו שזכתה ביורו הקודם.
וכיאה לישראל, בה חייבים איזו דמות כוכב בלב העניין, הגדלנו להתעסק בסופרסטארים: כריסטיאנו רונאלדו שאין להמר נגדו, קיליאן אמבאפה שהגיע לגדולות, קארים בנזמה שחזר לנבחרת צרפת, רוברט לבנדובסקי שחייב להביא את היכולת מהקבוצה לנבחרת, קווין דה בריינה ורומלו לוקאקו שהגיעו אחרי עונה אדירה, הארי קיין שרק מחכה להתפוצץ. אפילו התעסקנו בגארת' בייל ובשאלה אם הוא באמת אוהב כדורגל.
אבל דבר אחד רובנו שכחנו: אליפות נבחרות היא טורניר קבוצתי דחוס ועמוס, שבו גם הכוכב הגדול ביותר לא יכול לנצח בכל המשחקים לבדו. טורניר מסוג מודד לא פחות את עומק הספסל במצב של פציעות, את היכולת להימנע מפיצוץ בחדר ההלבשה אחרי משחק רע ואת המומנטום והאמונה העצמית לכל אורך הדרך. וכאן פישלנו – לא התייחסנו מספיק ברצינות לנבחרת שהגיעה אחרי 27 משחקים ללא הפסד, ואחרי קמפיין מוקדמות מושלם של עשרה ניצחונות שלצידו קמפיין נקי מהפסדים בליגת האומות. פיספסנו את האיטלקים.
ואם אתם חושבים שלא פיספסנו, נסו להיזכר בשלבים המוקדמים של הטורניר ותשאלו את עצמכם עד כמה אתם והחברים התמצאתם בסגל האיטלקי לעומת הסגלים של צרפת, בלגיה, אנגליה, גרמניה או פורטוגל. אחת הסיבות לכך היא שרבים מנבחרת איטליה משחקים בליגה המקומית, שהעניין בה בארץ ירד מאוד בעשור האחרון, בטח לעומת העניין בליגות מאנגליה או מספרד. הקבוצות האיטלקיות גם לא עולות מספיק לשלבי ההכרעה במפעלים האירופיים: אם בעשור הראשון של המילניום שלוש איטלקיות זכו בליגת האלופות והעפילו פעמיים נוספות לגמר, ב-11 העונות שמאז אף קבוצה איטלקית לא זכתה בצ'מפיונס ורק יובנטוס הגיעה פעמיים לגמר.
סיבה נוספת לכך שהיא חמקה לנו מתחת לרדאר היא שפשוט התמכרנו לכוכבים, וכבר הרבה שנים שנבחרת איטליה פחות חזקה בשמות גדולים. גם כשהיא מייצרת כוכב, מדובר בדרך כלל בשחקן הגנה או בשוער. בחרנו לעסוק בנבחרות בצורה פופוליסטית, ולכן פיספסנו. חוכמה בדיעבד זה דבר קל, אבל השאלה היא אם נלמד את הלקח עד הפעם הבאה, בעוד קצת יותר משנה במונדיאל בקטאר.
איטליה היא אלופה ראויה. נכון שבניגוד לצרפת של 2018 או לספרד האגדית מלפני עשור, האיטלקים לא היו עדיפים בהרבה על הנבחרות הבולטות הנוספות וגם לא השיגו ניצחונות גדולים בשלבי ההכרעה. כנראה שהיו נבחרות ראויות נוספות, בראשן כמובן אנגליה, שאם הייתה זוכה היינו מסבירים באותה מידה עד כמה זה מגיע לה. ובכל זאת, איטליה הציגה המון אופי כשידעה להתעלות בשלוש הארכות בשלבי הנוקאאוט, ולנצח פעמיים בפנדלים בחצי הגמר והגמר. אופי שבלעדיו אין סיכוי לנצח טורניר שכזה.
לצד האופי, איטליה הציגה מודל נכון של נבחרת שלמדה מכישלון, ביצעה חילופי דורות חיוניים ושמרה את השחקנים הוותיקים הנכונים, בראשם ג'ורג'יו קייליני ולאונרדו בונוצ'י, שמקבלים עכשיו את ההערכה הראויה על שנים רבות בהן היו בטופ העולמי. איטליה סיפקה לנו עוד הרבה שחקנים מצוינים בטורניר - ז'ורז'יניו משלים שנה חלומית שהקפיצה אותו לטופ, עם זכייה גם בליגת האלופות בצ'לסי; פדריקו קייזה הוא פוטנציאל אדיר שהלך והשתפר לכל אורך הטורניר; לאונרדו ספינאצולה, מנואל לוקאטלי, ניקולו בארלה וכל היתר הם שחקנים מצוינים, בחלקם צעירים, שאם ימשיכו את המגמה עוד יחזירו את הליגה האיטלקית למקומה הראוי.
אבל מעל כולם מתבלט ג'אנלואיג'י דונארומה. בתקופה בה כולם מדברים על קיליאן אמבאפה מול ארלינג הולאנד בתור הקרב שיגדיר את הכדורגל בעשור הקרוב, שווה להוסיף גם אותו למשוואה של הגדולים ביותר. השוער הצעיר התגלה בתור אס שיכול להכריע טורניר שלם, ובהתחשב בגילו (22) וביכולת שלו, יש לו פוטנציאל להיות לפחות עוד 15 שנים בטופ העולמי. מאז שגרמניה הציגה לעולם את מנואל נוייר לא קיבלנו שוער עם פוטנציאל כל כך גבוה, וסביר מאוד שהוא יגיע למידת ההצלחה של נוייר, ג'יג'י בופון ואיקר קסיאס. לא מן הנמנע שבדומה לאחרון, הוא יהיה שחקן מרכזי בדרך לזכייה בכל תואר חשוב במהלך הקריירה, גם עם קבוצתו הבאה (עזב הקיץ את מילאן) וגם עם הנבחרת.
ציון לשבח מגיע לרוברטו מנצ'יני. שנים רבות אחרי הצלחותיו באינטר ובמנצ'סטר סיטי, המאמן הצליח להגיע לשיא הקריירה ובעיקר להשלים שיקום אדיר של הנבחרת - מאי ההעפלה למונדיאל 2018 ועד לזכייה באליפות אירופה בקיץ 2021. שבירת השיא העולמי למשחקים ללא הפסד (לאיטליה יש 34, השיא עומד על 35 של ברזיל וספרד) יהיה הישג אדיר נוסף של המאמן.
ההשתלטות השקטה של האיטלקים על אירופה והסמיכות למונדיאל הקרוב מציבים אותם חזק בתמונת המועמדות לזכייה בחורף הבא. נקווה שהפעם נעריך בהתאם את האיטלקים בגלל הנבחרת שהם, ולא נזלזל במי שאין לו כוכב.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
