דיווח מונדיאל אורי קופר
(צילום: נויל האריס)
נתחיל בשורה חצי בדיונית: נבחרת הכדורגל של צרפת גברים לא הפסידה לנבחרת יריבה בטורניר משמעותי מאז ההפסד שלה לגרמניה ברבע הגמר בברזיל. החלק הבדיוני ברור. פורטוגל זכתה באליפות אירופה ב-2016 אחרי ניצחון על צרפת בגמר, ואילו איטליה זכתה באליפות אירופה בשנה שעברה, לאחר שצרפת הודחה בפנדלים על ידי שווייץ. אבל אם העובדות כל כך מוצקות, אז למה רק חצי? כי צרפת לא הפסידה לשתי הנבחרות הללו, היא הפסידה לעצמה.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
צרפת היא מעצמת הכדורגל היחידה בעולם מאז 2014. האיטלקים זכו באליפות אירופה ולא העפילו לאליפות העולם, הגרמנים עדיין תקועים במחשבה שהשנה היא עדיין 2014, הולנד היא נבחרת רבע, אנגליה בתסמונת בקהאם, נבחרת יחסי ציבור נעדרת תוכן, אף סוחר באנטוורפן לא היה נוגע בדור הזהב הזה עם מקל שלושים מטר.
כמו לנסות לנצח את מייקל ג'ורדן בפלייאוף
לספרדים הייתה נבחרת ששלטה בצורה דומה, אפילו יותר דומיננטית, לפני יותר מעשור. אבל זו הייתה שליטה קצרה ואינטנסיבית. הצרפתים הם אימפריית כדורגל שלא ראינו כבר חמישים שנה, אולי יותר. והם רק ממשיכים להתחמש. תחשבו על הנבחרת הספרדית של 2008-10, ועכשיו תשלפו ממנה שלושת מארבעת השחקנים הכי טובים שלה. זה לא היה נמשך הרבה ובטח לא בדומיננטיות.
צרפת משחקת את הטורניר הזה בלי שלושה מארבעת השחקנים הכי טובים שלה פלוס אחד מעוגני ההגנה החשובים בהרכב. בלי השחקן הכי טוב בטורניר הקודם שבו זכתה ברוסיה, ובלי שחקן השנה בעולם. מישהו פצוע, לא חשוב כמה הוא סופרסטאר, דשאן מסתובב לספסל ושולף משם פלאג שלא מפריע בכלום להרמוניה הספורטיבית הזו. האמריקאים אוהב לקרוא לזה: נקסט מאן אפ. אבל קל להגיד את זה עם הסגל של דשאן. תראו את מי הוא מעלה מהספסל, זו בדיחה. שני השחקנים שכבשו את השערים נגד אנגליה ברבע הגמר, בכלל לא היו אמורים לעלות בהרכב.
צרפת היא אימפריית כדורגל עכשווית. זה מה שאתם רואים מול העיניים, לא פחות. היא לא מפסידה ליריבות, היא מנצחת את עצמה. היא חושבת על השלב הבא אחרי יתרון של שני שערים על שווייץ עשר דקות לסוף. היא רואה את רונאלדו יורד מהמגרש פצוע, בפריז, וחושבת שהגמר הזה שלה. לשחק כרגע נגד צרפת, זה לעלות למגרש המרכזי ברולאן גארוס ולנסות להפיל את רפאל נדאל כשהוא בשיאו, זה לנסות לנצח את מייקל ג'ורדן בפלייאוף בשנות התשעים. זה לנסות להיות יותר קול מבראד פיט.
3 צפייה בגלריה
דשאן מסתובב לספסל ומוצא את הפלאג הבא. האמריקאים אוהב לקרוא לזה: נקסט מאן אפ. קולו מואני אחרי השער שכבש נגד מרוקו, 18 שניות מרגע כניסתו כמחליף
(צילום: AP)
והכל בהילוך שני. הסוסים עדיין לא שוחררו לחלוטין. אין שמחה בכדורגל הצרפתי באליפות הזה, הוא לא מפיל אותך מהכיסא או גורם לך לאחוז את הראש בשתי הידיים, לא מאמין למה שראית. כולם מתלהבים מזה שאנטואן גריזמן נהיה איזה אדגר דווידס. נו בסדר. זו נבחרת תעשייתית. התעשייה שלה היא לנצח. ארטיסטים של להוציא את רוח האמונה מהיריב. גריזמן הוא לא הכוכב של הנבחרת הזו בגלל שהוא נהיה דווידס, אלא בגלל שהוא נהיה דשאן השחקן. דשאן הוא הכוכב האולטימטיבי של החבורה הזו. אולי של האליפות, אולי של העשור. זוהי נבחרת בצלמו. גם בתקופת זידאן זו הייתה נבחרת של דשאן. לפני ארבע שנים אנגולו קאנטה היה הדשאן על המגרש.
פס הייצור הבלתי נגמר
אין הרבה תהילה בלגדול ולהיות שחקן כדורגל בצרפת. בקושי 5,000 אוהדים הגיעו ליציעים כשקיליאן אמבאפה רשם את הופעת הבכורה שלו במונאקו. לבכורה של ז'ירו בגרנובל הגיעו הרבה פחות. אבל פס הייצור הצרפתי הוא הסיבה שמאות אלפי אוהדים ברחבי העולם מחזיקים את ראשם בתדהמה. כמעט בלי שאף אחד שם לב, צרפת כמעט והשתוותה לברזיל בייצור שחקנים לליגות הבכירות באירופה. ברזיל אולי עדיין מובילה במספרים, אבל צרפת עולה עליה באיכות.
הפרברים מסביב לפריז הפכו לכר פורה לכדורגלנים. אין קבוצה שמכבדת את עצמה שלא שולחת לשם סקאוטים, לעקוב אחרי אלפי הנערים שתמיד נמצאים עשרה מטר מהמגרש, עם יכולות טכניות משובחות, מנוסים בהתמודדויות של אחד על אחד. עיריית פריז שפכה כסף עצום על תשתיות כדורגל בפרברים הללו. היא עשתה את זה בעיקר כדי שלבני המהגרים הצעירים יהיה מקום לשפוך את הזעם שלהם במקום תקריות אלימות נגד כוחות הבטחון והרשויות. אף אחד לא חשב אז שההשקעה הזו - שבני המהגרים הללו - יביאו גאווה לאומית לצרפת ויהפכו אותה למודל כדורגל עולמי.
לא רק פריז, ליון ומארסיי הפכו לדיוויזיות מובחרות בפס ייצור השחקנים הצרפתי. ב-1973 חויבו כל המועדונים המקצוענים בצרפת להקים אקדמיית נוער. כיום יש בצרפת למעלה מארבעים אקדמיות כאלו, שמשרתות יותר מאלפיים שחקנים בין הגילאים 15-20, בנוסף, קיימות גם 25 אקדמיות לשחקנים בגילאים 13-15, מחצית מהן לנערות.
כיוון שלאתלטיות של השחקן הצרפתי החדש דאגו הגנים, ההתאחדות הצרפתית שמה דגש מיוחד על הצד הטכני והשליטה בכדור. זה קרה בדיוק בדור הזהב של הכדורגל הספרדי בעולם, מה שחיזק את הלך המחשבה הצרפתי לגבי פיתוח שחקנים. הנבחרת הזו היא קוקטייל נגאסקי של אתלטיות וטכניקה. אמבאפה הוא אולי דוגמא יוצאת דופן באיכות שלו, אבל איזה שחקן צרפתי הוא לא אתלטי? מה עקב האכילס של צרפת מבחינה טכנית?
אבל פיתוח שחקנים צעירים הוא לא רק פס ייצור לנבחרת הלאומית, אלא, ומעל לכל דבר אחר, מכשיר הישרדות עבור הקבוצות בליגה הצרפתית שלא קוראים להן פריז סן-ז'רמן. ההתאחדות הצרפתית היא אחת ההתאחדויות הקפדניות ביותר לגבי מאזנים כלכליים חיוביים. כיוון שאף אחד לא מוכן להשקיע כסף בליגה הצרפתית, הקבוצות חייבות לטפח שחקנים כדי למכור אותם הלאה לקבוצות בעולם. אם עד עכשיו דיברנו על אתלטיות, שליטה בכדור, יכולות אחד על אחד והתמקדות בטכניקה (שקרתה גם לאחר האסון החברתי ב-2010 וההחלטה לבנות סגלים מאוזנים יותר מבחינה איכותית ולא הסתמכות על כוכבים), הרי שקבוצות שמובילות בטיפוח שחקנים באקדמיות, כמו ליון, משקיעות סכומים גדולים גם במתן סיוע פסיכולוגי לשחקנים, סדנאות של תראפיה אלטרנטיבית ושיעורי יוגה, ובלבד שאף כשרון לא ייפול בין הכיסאות.
הנבחרת הצרפתית של הטורניר הזה היא התוצאה של ההשקעה היסודית הזו של ההתאחדות, היא תמונת מופת שמראה כיצד ספורט יכול לאחות קרעים ולמתוח גשרים בין מעמדות ורקעים שונים בחברה של אותה מדינה. ביום ראשון צרפת תעלה לעשות היסטוריה ולהפוך לנבחרת הראשונה מזה 60 שנה ששומרת על האליפות. היא רק תצטרך לדלג על פני ארגנטינה, נבחרת ושחקן שנראים כאילו שהם נמצאים במשימה היסטורית.
