"עם כל הכבוד להצעות שקיבלתי מקבוצות אחרות בליגת העל, החלטתי שאני נשאר רק בבית"ר ירושלים. היה לי ברור מראש שזה המקום היחיד שאני רוצה לאמן בו בעונה הבאה. לא בא לי כל חצי שנה לעבור לקבוצה אחרת, אלא להמשיך בדרך שעשיתי במועדון במהלך העונה האחרונה, וזו הייתה דרך שהתחברה לי. יצרנו אנרגיות חיוביות והיה לי כיף להגיע בכל יום מחדש לירושלים, למועדון שהחזיר אותי. זה היה מהלך גדול להגיע לבית"ר, והמטרה עכשיו להמשיך בה".
אחרי שסיכם את תנאיו לעונה נוספת בבית וגן, בתום סדרת החלטות שגויות שהובילו אותו לליגת המשנה, מספר יוסי אבוקסיס בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet על מסע ההישרדות עם בית"ר, שהחזיר גם אותו לחיים.
כשאי־הוודאות אופפת את המועדון, בזמן שהבעלים משה חוגג לא מדבר כבר חודשים עם היו"ר אלי אוחנה או המנכ"ל מוני ברוש ואינו חושף את הקלפים לקראת העונה הבאה; כשלא ברור אם בית"ר תגיע לבית המשפט, תירכש או תופעל ע"י חוגג בתקציב הכנסות בלבד; כאשר שחקנים לא מודעים לעתידם - היחיד שמדבר עם הבעלים הוא אבוקסיס, שאף נפגש עימו וקיבל הבטחה כי בית"ר לא תיכנס להדממה.
אבוקסיס ויתר על חוזהו בבני־יהודה לשלוש השנים הקרובות, בתמורה לפיצוי מהבעלים ברק אברמוב. בבית"ר הוא סיכם על חוזה מופחת, כ־45 אלף שקל. עם זאת, במקרה שבית"ר תעמיד תקציב שלא יאפשר לבנות קבוצה סבירה, המאמן עוד עשוי לעזוב.
"ימים יגידו אם לקחתי סיכון ואם אלך למקום אחר", אומר אבוקסיס. "לא הצבתי תנאים לסיכום לגבי עונה הבאה. ברור שכמאמן אני רוצה סגל טוב, אני לא מתכוון להתבזות, אבל זה בכלל לא בכיוון הזה, הובטח שתיבנה קבוצה טובה. אני מרגיש שהזמן שלי להיות בבית"ר, מקווה שהלב שלי לא מטעה אותי. גם בבית"ר יודעים בדיוק כמוני, שיש צורך לבנות קבוצה טובה. לא נרצה לעלות עם שחקני נוער, זו בכל זאת בית"ר ירושלים ויש לה אוהדים אדירים. לכן יש מחויבות".
הפכת בימים האחרונים לפנים של המועדון. הדמות הכי חשובה בקבוצה.
"בכל קבוצה אתה צריך להביא תוצאות. ברור שאתה מעדיף שתהיה כמות גדולה של אוהדים, ואני אוהב שיש לחץ גדול. רק נקווה שתהיה לנו אפשרות לבנות קבוצה טובה. אני עדיין לא יודע מה יהיה מבחינת התקציב, אבל התחברתי למועדון ולכן חשוב לי שיהיה בסדר".
גלגל ההצלה מחוגג
עד ההגעה לבית"ר, קבלת ההחלטות הלא־טובה שלך גרמה לך להתדרדר, ממועמד לנבחרת ישראל למאמן בליגה הלאומית.
"מה זו 'קבלת החלטות לא טובה שלי'? בהפועל באר־שבע, למשל, לא רציתי לחכות ולהישאר באוויר, בלי קבוצה לעונה הבאה. הייתה סיטואציה בה אתה עושה חודש אחרון לא טוב, ואז צריך להישאר בבית. זו הייתה טעות. זכינו בגביע המדינה, הגענו לשלב הבתים של הליגה האירופית, גם כשעזבתי הקבוצה הייתה בצמרת. כל זה עם תקציבים נמוכים. זו לא הייתה הפועל באר־שבע האמיתית".
רק בגלל התקציב?
"גם לא היה לי את אצטדיון טרנר, למעט שלושה משחקים מול נס־ציונה, הפועל חיפה ומכבי ת"א, שהשגנו בהם שבע נקודות. כל מי שתשאל מה הדברים החזקים ביותר של הפועל באר־שבע, יגיד לך שאלה הביתיות והקהל. תכלס, בלי טרנר, בלי התקציב הרגיל ובלי נוכחות פיזית של בעלת הבית, לא חוויתי את באר־שבע האמיתית. בשנה שלאחר מכן, כשאלונה ברקת חזרה, היא הלכה על כל הקופה. פיספסתי, טעיתי, הייתי צריך להמשיך ולראות מה קורה".
היה לך קשה להתרגל לפתע לבני־יהודה, בעיקר אחרי הירידה?
"שחקנים ומאמנים חווים ירידות, זה חלק מהכדורגל, יש תקופות פחות ויותר טובות. רוב השנים שלי כמאמן היו טובות, אז הייתה לי שנה אחת לא טובה, עם העזיבה של באר־שבע. החוכמה היא לדעת לחזור, לשקם את עצמך. ברור שזה היה מבאס, במיוחד לאחד כמוני שלוקח את הכדורגל ללב. אני כזה שמתבאס כשפחות טוב לי, אבל לא עף לירח כשטוב. זה חלק מהחיים של מאמן. תראה לי מאמן שיש לו רק הצלחות".
בכל פעם שהגעת למועדון גדול, הגיעה סיטואציה ניהולית גרועה.
"בימים האחרונים צחקתי עם חברים בדיוק על העניין הזה. לפעמים העיתוי של הגעת מאמן חשוב ומוביל להצלחה. הגעתי לבאר־שבע, אחד המועדונים הכי מסודרים בישראל, וקרה מה שקרה. כל זה עוד אחרי מה שחוויתי בהפועל ת"א. מבחינתי בית"ר זה מועדון גדול מאוד. מכבי ת"א הולכת רק על מאמנים זרים, למכבי חיפה הייתה לי אפשרות לעבור, אבל הרגשתי מחויבות לא לעזוב את ברק אברמוב באמצע העונה".
אתה רואה לאן הגיע ברק בכר. פתאום מגיע מאמן כמו בני לם, שמשדרג את המועדון בנתניה. הרגשת שאתה מאבד מומנטום?
"אני נותן לאחרים לדבר עליי. זה כמו שאומרים היום 'השארת את בית"ר', אבל אני טוען שהיא נשארה לא רק בזכותי, אלא בזכות הצוות כולו - הנהלה, אוהדים ושחקנים. זה הכל ביחד. קבוצת כדורגל היא מזמן לא רק מאמן, יש גם את האנרגיות מלמעלה".
בשיא המשבר בבני־יהודה, קיבלת גלגל הצלה מחוגג.
"עם בני־יהודה התחלנו גרוע את העונה בלאומית, הגענו שוב למקום הראשון, ואז שוב היו לנו שבועיים לא טובים. למרות שגם אז היינו רק חמש נקודות מהמקום השני שמבטיח עלייה, ומשחק פחות, אבל האווירה במגרש לא הייתה טובה. ואז, יום אחרי ההפסד להפועל חיפה בגביע המדינה, יצאתי בבוקר לאימון בבני־יהודה ופתאום על הקו היה חוגג. הוא הציע שאגיע לבית"ר, ביקשתי ממנו שידבר עם אברמוב. הרגשתי שכל האנרגיות הטובות בבני־יהודה נעלמו. היה לי ברור שמדובר במהלך טוב לשני הצדדים. גם בבני־יהודה הרגישו שהם צריכים להחליף מאמן, ומהר מאוד כבר נפגשתי עם אלי אוחנה".
לא חששת שזו תהיה עוד חוליה בשרשרת החלטות לא מוצלחות?
"היה לי ברור שיש פה גם סיכון, כי לרדת ליגה עם בית"ר זה לא נעים. מצד שני הרגשתי טוב עם כל האנשים במערכת, וגם כשהתוצאות לא באו בהתחלה, הצלחנו בסופו של דבר להישאר בליגה הרבה לפני סיום העונה".
אז שיגידו שאני בונקריסט
הגעת למועדון שהקהל שלו לא ממש חיבב אותך, מאז שעזבת לטובת הפועל ת"א.
"בתוך תוכי, לאורך כל השנים האחרונות, אמרתי שאני חייב לאמן את בית"ר למרות כל מה שאמרו. לא חשבתי שזה יקרה העונה. הגעתי למועדון בסיטואציה גרועה, לא רק כלכלית. האווירה הייתה לא טובה והקהל נגד המועדון. הגעתי בתקופה לא טובה גם מבחינתי, וזה עוד התחיל עם תיקו ושלושה משחקים לא טובים - כמו נגד מכבי ת"א או מכבי חיפה - שביאסו את כולנו. האמנתי מהרגע הראשון שהסגל צריך להישאר. שחררנו שחקנים וצירפנו בינואר רק את דן עזריה, אבל הכי חשוב שקיבלו אותי מצוין מהרגע הראשון".
איך באמת היה החיבור עם האוהדים?
"נכון שהיו לחשושים בקהל, אבל היה להם חלק חשוב בהישארות שלנו. הם גרמו לאווירה טובה. הקהל הזה היה היתרון הגדול של בית"ר מול שאר הקבוצות שנלחמו על ההישארות, ואני לא אומר את זה כדי להתחנף. זה היה קהל שנרתם רק לעודד, בלי מחאות".
היה שלב בו חששת שאתם יורדים ללאומית?
"אחרי שהפסדנו למכבי חיפה, למרות ששיחקנו טוב והיינו שווים לפחות תיקו, וזה עוד הגיע אחרי הפסד למכבי ת"א. גם נפצע לנו בואצ'י וחשבתי שסיים את העונה, כמו זריהן וגרצ'קין. אמרתי לעצמי, גם הפסד ופחות שלושה שחקנים. עוד ניסינו להביא מישהו מאוקראינה ולא הצלחנו. הסגל שלנו התקצר, נשארנו רק עם חלוץ טבעי אחד - פלייטר שלא שיחק הרבה העונה - אבל שרדנו את זה והתחלנו להביא תוצאות".
איך הפכת קבוצה לא מאומנת לכזו ששרדה בליגה כבר מזמן?
"שיפרנו כולנו את כל השחקנים הקיימים, התאמנו חזק מבחינה טקטית והיינו מאורגנים יותר. אני שומע את החכמולוגים למיניהם אומרים שקבוצת כדורגל צריכה להיות קודם כל התקפה, ואני חושב שבונים קבוצה ומסדרים אותה מההגנה. ספגנו הרבה שערים עד להגעה שלי ודיברתי עם השחקנים שחייבים להיות מחויבים יותר במשחק ההגנה. אז יהיו כאלו שיגידו שאני בונקריסט. הכל תלוי בכלים. קבוצת כדורגל צריכה לייצב את החלק ההגנתי ואז לעבור לחלק הקדמי, שגם הוא יקבל יותר ביטחון"
אתה אחראי לצד המקצועי בזמן שהשדרה הניהולית סוערת. איך מתנתקים מזה?
"אני חייב להגיד לך שלא הרגשנו את זה בכלל וכל מה שביקשנו היה בסדר. בקיצוצים השחקנים היו גברים. אלי אוחנה דיבר איתם ומאז לא שמענו מהם שום דבר. עם חוגג מדי פעם דיברנו, וההתנהלות מול אוחנה, ברוש וחיים נבון (סמנכ"ל הכספים) הייתה מעולה. לא חסר לנו כלום".
ספר על הכישלון בבני־יהודה.
"טעיתי בכמה מהלכים לגבי בחירות של מספר שחקנים. באנרגיות שנוצרו במועדון ועם הטעויות שלי בבניית הסגל, היה קשה להצליח. ירדנו ליגה וניסינו להיפטר מחוזים עתידיים של שישה או שבעה שחקנים. לא הצלחנו בגלל החוזים הגדולים, והם נשארו איתנו בלית־ברירה. ניסיתי לשחרר שחקנים ואז להשתמש בהם, וזו הייתה עוד טעות. היו שחקנים שרצו לעזוב, כמו זנטי או וולבלום, ושכנעתי אותם להישאר. התחלנו עונה באנרגיות שליליות והכל נשאב לבור הזה".
לסיום, אלירן עטר היה הטעות הכי גדולה שלך?
"לא רוצה להיכנס לזה, לא רוצה להתנגח ולהאשים שחקנים. ברגע שאתה מביא שחקנים, אתה אחראי לזה. בני־יהודה זה מועדון טוב, שהיו לו שנים מדהימות והצלחות גדולות, ועל טעויות משלמים. התחלנו את העונה גרוע, היה חודש רע, ואז ראיתי שפחות מאמינים בדרך שלי. זכותם של אנשים".
