הכפר האולימפי במינכן הוא בלילה של כישוף ורוגע, אגמים ויציקות פלדה, דשאים ומפלצות זכוכית ופלדה המזדקרות לשמיים כמו טירה פראגית, מבוכי דרכים המסתלסלים מעל האוטובאן, מתח לגשר. גן שעשועים קוסמי של ספורט. הכול נראה כמו עבודה משותפת של שני ארכיטקטים: הסאחי של הבוקר ששרטט הכול ביד בטוחה ומסודרת, וארכיטקט הלילה ששרטט בעיניים עצומות ועל כוס או שתיים של אבסינט. כאילו שמישהו זרק את דאלי לתוך נוף אימפרסיוניסטי הולנדי. תענוג לאישונים.
הגרמנים לא מחביאים את מה שאירע פה, העב התמידי שיושב מעל הכפר ומזכיר לכולם שפה נופצה הרוח האולימפית. האנדרטה לזכרם של הי"א נמצאת במקום שאי אפשר לפספס אותו, על השדרה המרכזית עליה הולכים מהתחבורה הציבורית לכיוון האצטדיון האולימפי. אי אפשר לפספס את החדר הפתוח, עם תמונות הנרצחים וסיפורם. זה חלק בלתי נפרד מתבליט המקום. וגם האבן הענקית והמלבנית עליה הוטבעו שמות 11 הנרצחים.
1 צפייה בגלריה
מדשדשים באותו מקום כבר 50 שנה. שלט הזיכרון מנוקה ונצבע מחדש
(צילום: זאב אברהמי, מינכן)
מהאבן הזו יש שני כיווני הליכה: שמאלה לאצטדיון, וימינה, לשם. הלכתי ימינה כדי לפגוש את יו"ר האיגוד עמי ברן, עשיתי קיצור דרך וגלשתי במורד הגבעה. הנה זה פה, קונולישטראסה 31, קומפלקס הדירות, החניות, גרם המדרגות האחורי. ברן ישב מול הבניין, הסתכלנו על שלוש המרפסות, על שלט הזיכרון שמולו ישב בחור גרמני, ניקה וצבע מחדש את השמות על לוח הזיכרון.
ברן ישב ושתק. הוא לא איש של שתיקות. כל משפחת אביו הלכה בשואה. אביו הגיע לשיקגו. כשברן היה בן 13, השריד היחיד של משפחת אביו שחי בארץ מת במלחמת ביום כיפור. ברן עשה עלייה לבד. הוא ישב ושתק. ושתק. כמה משפחות ישראליות הגיעו בליווי מדריכה שהסבירה על המקום והזכירה שזה היה אבו מאזן שתקצב את הפיגוע. זה הפך לשתיקה מייאשת. כמו לדשדש באותו מקום כבר 50 שנה.
רחוב קונולי 31 הוא מקום לא ממש מתויר, קצת נחבא, אבל הוא מקום מכושף. לא היית בו מעולם והיית בו כל הזמן. הנה האיש עם הכובע במרפסת, הנה השבויים בחדר מתחתיו, זה החדר שרומנו נאבק ונרצח בו, הנה השביל החשוך בגראז' שבו הם הובלו כפותים. צדק ברן, קונולי 31 הוא מקום של שתיקות, מקום שמדבר בעד עצמו.
