כל מי שראה לפני קצת פחות משלושה שבועות את מסיבת העיתונאים של ברק אברמוב יכול היה להבין בין השורות, מבעד למינוריות שמאפיינת את האיש ומסווה לעיתים את כוונתו המקורית מאחורי מסך של פוליטיקלי קורקט, שהוא נפגע מיוסי אבוקסיס. האחרון החליט לעזוב את בית"ר ירושלים, ואברמוב, אף שהתאמץ להסתיר זאת מבעד לגינוני נימוס, לקח ללב.
אלא שהמקור לתחושת הפגיעה של אברמוב הוא חברי בלבד. הוא נפגע מאבוקסיס האדם, האח על מלא – השותף המושלם לנסיעות לחו"ל, לרביצה על שפת הבריכה. הוא לא חשב שיעשה לו קטע כזה. מאבוקסיס המאמן, הסמכות המקצועית הראשית בבית"ר שעזיבתו הותירה את המועדון ללא גורם אחראי בתזמון בעייתי, אברמוב לא נפגע. למעשה, זה לא כל כך מפריע לו שרגע אחד היה לבית"ר מאמן ורגע לאחר מכן כבר לא. למעשה, יכול להיות שאבוקסיס עשה לאברמוב טובה, ואם לא הכבוד שנפגע כתוצאה מהלכלוך ברמה החברית, הוא גם היה מוצא את הדרך להודות לו על כך.
אם היה מפריע לאברמוב שלבית"ר אין מאמן, הוא היה ממנה מיד מחליף לאבוקסיס ולא מנסה לגלגל את שארית העונה באמצעות גל כהן שכבר ישנו. כמו שכל בית צריך מרפסת כך גם כל קבוצה זקוקה למאמן, על אחת כמה וכמה בית"ר הזאת, שהיה לה על מה לשחק ובעיקר ממה לחשוש.
היא הייתה בשעתו, בזמן עזיבתו של אבוקסיס, בתמונת הפלייאוף העליון, או במקרה הרע רחוקה מספיק מהקו האדום. אברמוב היה צריך למצוא מחליף לאבוקסיס תכף ומיד - אם לא לפני הדרבי הירושלמי, אז אחרי שבית"ר שמטה את מה שהיה יתרון 0:1 בדקה ה־87 והפך להפסד 2:1; אם לא לפני ההפסד למכבי חיפה אז לפני המשחק מול בני סכנין.
רק עכשיו, אחרי שלושה הפסדים רצופים, כשהיא רחוקה נקודה מהקו האדום ועד לסיום הסיבוב עוד נותרו לה מפגשים לא מבטיחים עם הפועל באר־שבע ומכבי ת"א, אברמוב עשה את המהלך. נו, מה לעשות, לא הותירו לו ברירה. אם יש ברירה, אברמוב תמיד יעדיף להשאיר את השקל בכיס מאשר להוציא אותו משם.
זו הסיבה שאבוקסיס – המאמן, לא החבר – עשה לו טובה. הוא נתן לו אפשרות לחסוך בהוצאות - למנות את אלמוג כהן למנהל מקצועי מהעונה הבאה ולהתפלפל בזהות המאמן ל־2024/25, צעדים שמהם משתמע שבית"ר כבר תייקה את העונה הנוכחית בספרים. אלא שהספרים סירבו לקבל אותה, ועכשיו צריך בכל זאת לדאוג גם לעכשיו.
אם כבר, אברמוב כועס על גל כהן. מה, לא יכול היה לנצח לפחות את הפועל ירושלים?
אל תספידו את זהבי
זו הייתה הפעם השלישית העונה שבה ערן זהבי התחיל את המשחק על הספסל, אבל הפעם הראשונה שהדבר לא נעשה כמנוחה יזומה אלא משיקולים מקצועיים – לא במחשבה על המחר אלא מדאגה להיום. מימינו ישב גם דור פרץ. שניהם נערי הפוסטר של דעיכת מכבי ת"א בשבועות האחרונים, אלו שבין החולשה שלהם להידרדרות הקבוצה ישנה קורלציה ברורה. להסיט הצידה רק אחד מהם היה גרוע יותר מלהשאיר את שניהם בהרכב. העובדה שנארזו יחד מלמדת על כך שלרובי קין נפל האסימון. הוא כנראה הבין עוד קודם שצריך לעשות משהו, אבל רק מול נתניה העז לעשות אותו.
גם במקרה הזה, מוטב ממש מאוחר מאשר אף פעם. זה גם לא סוף העולם – זו לא הפניית עורף, ולא צריך למהר להכריז על סופה של תקופה. הספסול של זהבי הוא לא הודאה בכך שמכבי ת"א לא זקוקה לו, אלא להפך, שהיא זקוקה לו עד כדי כך שהיא חייבת להניח לו ושהוא יניח לה לזמן מה. שהחמישייה אמש לא תטעה - אין לצהובים נתיב לאליפות שלא עובר דרך חידוש הקשר בין זהבי לשער, ובחודשיים האחרונים הם ניסו איתו הכל חוץ מאשר לא לנסות אותו – לתת לו (וגם לפרץ) להיבנות מהעצירה, לקחת נשימה ולחזור חזקים יותר.
המשחק אמש לא צריך להדאיג את זהבי, אבל צריך להחסיר פעימה אצל פרץ. בעוד דור תורג'מן לא ניצל את ההזדמנות, עידו שחר זרח. אולי לא יהיה לו לאן לחזור. למזלה של מכבי ת"א, גם לגיא צרפתי ונתניה יש בעיות – ארבעה הפסדים רצופים הובילו את המאמן למעשה קיצוני והרכב שספק אם היה זוכה לאישורה של ועדת הקבלה לקורס הפרו. בוריס אינו ומקסים פלקושצ'נקו (לא הקשר הכי אגרסיבי בעולם) ניצבו לבד מול האמצע של האורחת, שהוא מקור הכוח האחרון שנותר לה, למען שלושה חלוצי 9 על הבטן הרכה של מכבי ת"א, מרכז ההגנה.
משחק אגפים? לא, תודה. זה היה כל כך גרוע, שאי אפשר היה לתקן את זה. כשצרפתי ניסה, בדקה ה-57, זה רק נהיה גרוע יותר.
ההצהרה של הפועל חיפה
האיום של קני סייף מחוץ לרחבה, הפנדל המוחמץ של ליאור רפאלוב, השער של גדי קינדה – ברבע השעה הראשונה של הדרבי העניקה מכבי חיפה להפועל חיפה את הטיפול ששמרה למכבי ת"א. היא התנפלה עליה, לחצה גבוה, חתכה בה את החתך ואז הריחה לה את הדם. עד לדקה ה-34, הפועל חיפה לא יכולה הייתה לדעת מעל ומעבר לכל ספק שבשער בצד השני עומד שריף כיוף ולא, נניח, גיורא אנטמן.
לא תמיד מכבי חיפה מצליחה להכריע משחקים כבר בפתיחה, אבל כמעט תמיד היא שואפת לכך. האיכות והעומק שלה מתבטאים ביכולת להכריע משחקים בשלב מאוחר, אבל גם בחוסר היכולת של היריבה להיחלץ אם היא לופתת אותה מוקדם. השער של קינדה היה השישי שמכבי חיפה כבשה ברבע השעה הראשונה העונה. זה לא המון, אבל בחמש הפעמים הקודמות זה גם הספיק לניצחון.
גם הסוף של הדרבי הזה אמור היה להיכתב בתחילתו, בטח בהתחשב ברקורד המפוקפק של הפועל חיפה מול שלוש הגדולות (שלושה הפסדים, הפרש שערים 8:0). אלא שזה לא היה הסוף, זו הייתה רק ההתחלה. השוויון של תומר יוספי, ובעיקר המאבק שקדם לו, היה הפסגה הגבוהה ביותר שהפועל חיפה כבשה בעונה של טיפוס מתמשך. אחרי שביססה את העליונות שלה על עשר הקבוצות שמתחתיה, השלב הבא הוא להסתכל בעיניים של מי שמעליה.
שלשום היא הישירה מבט. עד סוף הסיבוב היא תצטרך לא למצמץ גם מול באר־שבע ומכבי ת"א. אליפות לא תצא מזה, אבל עונה גדולה לא מורכבת מניצחונות, גם אם סיטונאיים, על קבוצות פלייאוף תחתון – היא צריכה רגעים גדולים מול הכי גדולים. בדרבי הזה החל שלב כתיבת הזיכרונות של הפועל חיפה.
פורסם לראשונה: 01:30, 20.02.24
