העסקנית
העצמה נשית נוסח ארד
"זהו רגע היסטורי", הכריז אלכס גלעדי בטקס בו הוכתרה יעל ארד כיו"ר הוועד האולימפי בישראל, ולהקת החנפנים מסביב הגיבה בתשואות. הזוכה המאושרת קמה מכיסאה, נתנה לו חיבוק אמיץ, והודתה לו על "הפרגון והחברות". לראשונה בהיסטוריה, ארגון הגג של בכירי הספורטאים בישראל הציב בראשו אישה, ושם ללעג את המאבק בהטרדות נשים.
בשלהי 2017, כשתנועת MeToo# החלה לצבור תאוצה, סיפרה אשת הטלוויזיה אושרת קוטלר על הצעה מגונה שקיבלה בשנות ה-90 מגלעדי, כשהיה בכיר בשידורי "קשת". מיד אחריה תיארה העיתונאית נרי ליבנה איך הזמין אותה ל"פגישת עבודה" שהסתיימה בביתו: "הוא אמר שהוא הולך 'להתרענן' ועלה לקומה השנייה. כשירד לבש חלוק משי. משום מה, החליט לפרוש לפתע את שולי החלוק, חשף את עצמו בפניי ואמר לי 'דברי אליו'. זה לא היה המיקרופון שרציתי". בשידורי קשת מיהרו להיפרד ממנו, בוועד האולימפי הוא אחראי למיקרופונים עד עצם היום הזה.
חגיגות "ספורטאית העבר" שנבחרה לראשות הוועד היו מופרזות, ומספיק לבחון למי בחרה ארד להודות כדי לזהות את המושכים בחוטים. אחד מהם היה מנכ"ל מרכז הפועל יורם ארנשטיין, שעבר כבר מזמן את גיל הפנסיה אך ממשיך ליהנות משכר חודשי מפנק. גם מנכ"ל מכבי נאור גלילי זכה כמובן לדברי תודה מצידה, כיאה לצמד שבוחש ומערבב בפוליטיקה של איגודי הספורט במשך שנים, ועסקנותם אמנותם.
ארד עצמה הפכה לחביבת העסקונה כבר מזמן.בבחירות ליו"ר הוועד האולימפי ב-1997, היא אפילו הרתיחה את עמיתיה הספורטאים, כשתמכה בניגוד לדעתם בצבי ורשביאק ממכבי. גלעדי, אגב, מתח אז ביקורת על הצבעתו של שחיין העבר ערן גרומי, ואמר: "לא ברור מדוע צריך נציג של ספורטאים בוועד האולימפי". עם ארד הוא הסתדר מצוין, קידם אותה בוועד האולימפי הבינלאומי, והפך למעשה לפטרונה. היא, מצידה, לא שכחה להקדיש חלק ניכר מנאומה להעצמה נשית, ולהודות לו "על הידע העצום שאתה חולק איתי". את סיפור חלוק המשי היא החליקה, ומלחכי הפנכה שוב מחאו כפיים. העיקר שאיש לא הזכיר את הסקס אפיל שבחדר.
האלטרואיסט
הטעות היחידה של קלינגר
פרשת השבוע, "ויתבכיין", גררה לא מעט אמוציות מצד כולם אחרי הדרבי התל-אביבי, ולא ברור מדוע. ניר קלינגר נעלב בצדק רב, דיבר "מדם ליבו", ותגובתו ("חמישה חודשים אני אוכל את החרא הזה, אנחנו חיים במדינה חסרת תרבות") הייתה מאוד תרבותית יחסית לתנועה המגונה לפני פחות מחצי שנה.
ובכל זאת, עושה רושם שעם השנים האיש נהיה רגיש. בתחילת דרכו כמאמן מכבי תל אביב ב-2003, כשהאוהדים ירדו לחייו על רקע יחסו לאלילם אבי נימני, הצהיר קלינגר: "אני לא מתכוון להתבכיין". וכשנשאל על מחאות הקהל, השיב: "כל משחק שבו מקללים אותי משאיר אותי עוד שנה בתפקיד".
גם לאוהדי קבוצות אחרות הוא לא דפק חשבון. ב-1990 נפרדה מכבי חיפה מבני יהודה בתיקו 1:1 בשכונת התקווה, וקלינגר, כובש שער היתרון לאורחים, בחר לחגוג בתנועה מגונה מול היציע הכתום.
את חבריו לקבוצה הוא כינה באותה עונה "זבלים", "אפסים" ו"נקבות" (זה היה לפני הולדת בתו), ולשיאו הגיע אחרי הפסד 2:0 למכבי ת"א. "מי אתה בכלל? מה אתה יורד על כולם?" התפרץ לעברו השוער גיורא אנטמן. "הרסת לנו את העונה, אתה יכול להיות שוער בבית מלון", ליגלג עליו קלינגר. "אני לא מאשים אותך שהחמצת בדקה השנייה, עם עין אחת קשה לך לראות", הוריד אנטמן את מפלס הרדידות והרוע. זה היה כבר יותר מדי עבור הקשר, שהניף כיסא והשליכו לעבר השוער, לפני שחברי ההנהלה מנעו תגרה. מאוחר יותר, באסיפת השחקנים, הודיע קלינגר: "אני נשבע שלא אשחק במכבי חיפה" – ועמד בדיבורו.
ולמרות שהדברים אינם חדשים עבורו ומצידו, תגובתו לגמרי מובנת, פרט למשפט: "אני מצטער על כל פס, על כל גול, על כל שבירת אף וקריעת שריר שעשיתי עבור הקהל הזה". את כל הדברים (הטובים והרעים) קלינגר לא עשה עבור האוהדים, אלא למען ההנאה, התהילה והפרנסה. אפילו כקפטן הנבחרת הוא הנהיג מרד ואיום בשביתה, כשההתאחדות סירבה לשלם לשחקנים מענקים, אך בסוף התקפל והסביר: "אנחנו מוותרים על המענקים המאוד נמוכים שהוצעו לנו, ונשתדל לעמוד במטרה המקצועית ללא תמורה". לא עמדו.
מעניין שבאותו קמפיין, ערב משחק בית מול קפריסין, עזבו קלינגר וארבעה מחבריו לסגל את מלון הנבחרת ויצאו לצפות בסרט (על חשבונם!) בניגוד להוראות. למחרת השעה אותם המאמן שלמה שרף, מה שגרם לנעלב הסדרתי להודיע על פרישה מהשירות הלאומי ולנמק: "איני מוצא סיבה להמשיך לתת מגופי ונשמתי לנבחרת".
ועל רקע הסקירה ההיסטורית הנ"ל, קצת קשה להתרגש היום מהטענה "חמישה חודשים אני סוחב את החרא הזה בתוכי". מה עוד שלדרבי חוקן משלו.
השופרות
החצרנים חטפו מנה משחר
רגעים ספורים לפני המפגש מול קריית שמונה עלה יעקב שחר לשידור בתחנת הרדיו הביתית, לכבוד משחק הליגה האלף שלו במועדון. "ערב טוב יענקל'ה, מה שלומך?" פתח המגיש דולב נישליס, שרעייתו היא מנהלת השיווק של המועדון.
"תודה רבה, בסדר", ענה הבעלים. "נפתח באיזו הודעה שקיבלנו", אמר נישליס. "אוהד של מכבי חיפה יושב ביציע המשפחות, סיפר שהוא היה צריך לצאת לעסקים במזרח לשבוע, אבל כשהוא שמע שהערב יציינו כאן את המשחק האלף שלך כבעלים"... "אלף בליגה, יש לי איזה 1,500 משחקים", תיקן אותו נשיא המועדון. "הוא אמר שעשה ביטול לנסיעה ואמר אני מגיע לפה הערב", הדגיש נישליס. "כדי שתהיה לי הזכות לעמוד ולהריע לאיש היקר הזה על מפעל חיים", המשיך הפאנליסט דורון בן-דור לצטט מהמסרון של האלמוני. "זה לא האיש היקר, זה השחקן הכי גדול של מכבי חיפה בכל הזמנים", סגד הגרופי ניסן קניאס. עד שלשחר נמאס והוא ירה: "חבר'ה, קאט דה בולשיט".
מוסר השכל: כשהליקוק יותר מדי דביק, הוא כבר ממש מציק.
הפרטיזן
הרשקו הולך לאיבוד ביער
"המדליה הזאת היא הכי יוקרתית שהספורט הישראלי זכה בה", אמר מאמן נבחרת הנשים בג'ודו, שני הרשקו, בריאיון ל"כלכליסט", והתכוון למדליית הארד הקבוצתית בטוקיו, היחידה שהשיגו נבחרות הגברים והנשים ביחד. איזו היסחפות, ולא רק בגלל שהיו לנו ביפן שתי מדליות זהב. תחרות הג'ודו המעורבת הייתה המצאה שנוסתה לראשונה באולימפיאדה, ולא מעט נבחרות ויתרו עליה.
אבל לא פחות מדהימה הייתה טענתו של הרשקו שהמדליה הזו קשורה (אתם יושבים?) לשואה. איך זה קשור? שאל המראיין. "יש מנהיגות שהיא למעשה חלק מהגנטיקה שלך", ענה המאמן והרחיב: "זה משהו שאין לך השפעה עליו. שילוב של הגנטיקה, הסביבה שגדלת בה והמשפחה שבנתה אותך. ואני, אחרי הכל, בן לשני ניצולי שואה".
מכיוון שגם הח"מ קשור לאותה גנטיקה, עולות מספר שאלות מסקרנות. למשל: איך זה שבטבלת מדליות הג'ודו דורגה נבחרתנו רק במקום ה-17, עם עוד תשע נבחרות, וכיצד סלובניה הקטנה עקפה אותנו? מה שכן, כשנזכרים שבראש האיגוד ניצב משה פונטי, אין ספק שהשחצנות היא תוצר של הסביבה.
אלא שהרשקו לא עצר כאן. בהמשך הוא דיבר על שיתוף הפעולה עם מאמן הגברים, אורן סמדג'ה, וסיפר: "זה קצת כמו יהודי שבורח ממחנה אחד ויהודי שבורח ממחנה אחר. הם נפגשים ביער ובאופן אוטומטי עוזרים זה לזה, כי הם יודעים שהם תלויים אחד בשני". מרגש, אבל אם כבר סיפורי סבתא ואגדות ביערות, כמה חבל שבגרסת המחנאות שלנו הרשקו לא הזכיר עוד יהודי יקר שפגש בדרך, ואיך האיגוד עשה כיפה אדומה לזאבי.
