לפני שבועיים שיחקה מכבי חיפה את משחקה האחרון מול בני־סכנין. בלי קהל. אמש היא פגשה את מכבי ת"א בטדי ולא בבלומפילד. בלי הקהל שלה. המציאות שלא מאפשרת הכנסת קהל כלל או מאלצת להסתפק ב-2,000 אוהדים לכל היותר בכל מקום שאינו ירושלים או באר־שבע, מגחיכה עוד יותר עונש שהיה מגוחך גם כשהושת במקור, בעתות שלום.
לכדורגל הישראלי אין פריבילגיה לכבול עצמו בשלשלאות שהמלחמה לא דאגה להניח עליו בעצמה. ובכל זאת, בהתחשב בנסיבות החיים ובית הדין, מה שהתקבל אמש בטדי, משחק בין שתי הקבוצות הטובות בישראל לעיני כ-20 אלף צופים, הוא לא פחות מנס. גם אם זה היה מסתיים ב־0:0 עצבני ונטול מצבים, זה היה בגדר חגיגה.
לברק בכר יש שתי מגירות, מהן הוא שולף תוכניות משחק. מגירה אחת למכבי ת"א, ומגירה שנייה לכל היתר. מקרי העבר מוכיחים שרוב התוכניות שבכר שולף מהמגירה של מכבי ת"א לא עולות יפה. אפשר היה לנסות ולאחד את המגירות ולהפסיק להתאים את מכבי חיפה לנמסיס שלה, אבל בכר החליט שלא. אולי בניסיון השמיני לנצח את מכבי ת"א בחוץ, ינהג אחרת.
על כל פנים, הפעם הוא שלף מהמגירה של התוכניות למכבי ת"א דף עם שלושה בלמים ושלושה קשרים אחוריים. אפשר לתהות על נחיצותם של שלושת הבלמים; על מידת התאמתו של דולב חזיזה, המתופקד לרוב בצד שמאל, לשמש כשחקן בודד בקו ימין. אבל על הצפיפות באמצע אי־אפשר היה כנראה לוותר. מרכז הקישור של מכבי ת"א הוא אולי החוליה הכי חזקה בארץ, ולמולם ביקש בכר להציב את הכלים הכבדים ביותר שלו – עלי מוחמד, מחמוד ג'אבר ואיתן אזולאי, שנועד לשמש כצל של איסוף סיסוקו. אם להפסיד, החליט בכר, אז שלא יהיה בדרך המובנת מאליה. הוא ינסה להרוס את חדר המנועים של מכבי ת"א, ובוא נראה אם המכונה הזאת יכולה להמשיך לתפקד.
אחרי 25 דקות בכר קיבל חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות - זה יחסית הצליח. החדשות הרעות – התוצאה הייתה 0:2 למכבי ת"א. מהבחינה התיאורטית, האמצע היה בשליטת מכבי חיפה ברבע השעה הראשונה וכתוצאה מכך גם המגרש כולו. הבעיה הייתה מהבחינה המעשית – הכדור לא נכנס לשער. וכך יצא שאחרי שקרה כל מה שבכר יכול היה לרצות שיקרה, קרה גם כל מה שהוא לא יכול היה למנוע ממנו לקרות.
מה עושים עכשיו? אחרי השער השני של אלעד מדמון, נתקע בכר עם תוכנית משחק שבו-זמנית הצליחה ואיבדה רלוונטיות. ההרכב של מכבי חיפה נועד להשתלט על המשחק – אבל הוא לא התאים כדי לחזור אליו, עם שני שחקני הכרעה ולא מעבר. מכבי חיפה הייתה קרובה ל־0:1 ול־4:0 במידה שווה, טובה לפסטיבל ומתאימה לסקנדל.
המחצית השנייה הייתה ניסיון אגרסיבי לתיקון (היא סיימה את המשחק עם שישה שחקני התקפה על המגרש) שמטבעו לווה בסיכונים. האמצע שדולל לצד הדחיפות לחזור למשחק הפכו את המשחק לרולטה רוסית עם תוף מלא כדורים כאשר רק בדרך נס – ועוד יותר מכך, דרך רועי משפתי - התוצאה נותרה על כנה.
תצוגת השיא של השוער וההחמצות המרובות של מכבי חיפה מאיימות להפחית מחלקה של מכבי ת"א, משל את המשחק הזה מישהו הפסיד יותר מאשר מישהו ניצח. זה רחוק מהמציאות. אופורטוניזם היא לא מילת גנאי, אלא מעלה. מכבי ת"א ידעה לשרוד את הדקות שהייתה צריכה לשרוד, ומיקסמה את אלו שהיו בשליטתה. מה צריך יותר מזה?
פורסם לראשונה: 01:30, 20.10.24
