הכל בז'נבה מתוקתק כמו שעון שווייצרי. להפגין? רק ברשות. הפגנה פוליטית? רק במקום אחד, בכיכר האומות, מול בניין האו"ם. רק שעה. מאוד מסוימת. בליווי שוטרים. הרוב מבין עשרות הישראלים שהגיעו להפגנת ההזדהות עם המחאות נגד הרפורמה המשפטית עזבו מיד בתום הזמן שהוקצב להם. הרוחות נשבו וסחפו איתן אגלי גשם מרגיזים. היה קר מהרגיל. שאר המפגינים התחילו לקפל את הרמקול הענק, המגאפון, הדגלים וכרזות הענק שמצהירות כי בז'נבה הכרזנו על שמירת הדמוקרטיה היהודית. הכל נאסף בסדר מתחת למונומנט הכיסא השבור, 5.5 טונות של עץ, 12 מטר גובה.
הלכנו אחרי ההפגנה למסעדה שהגישה אוכל שווייצרי, סוג של מרתף בירה עם ניחוח טוב. אחד המלצרים התחיל לדבר בעברית. הם סיפרו שיש הרבה התעניינות סביב המשחק. ילדים ישראלים ששייכים לתנועת הצופים יגיעו למשחק, ואחד מאנשי העסקים בעיר אירגן קנייה של 320 כרטיסים. שאלתי אם המעבר הזה מהפגנה נגד המשטר לעידוד הנבחרת הלאומית לא מוזר להם.
הפגנת עידוד
"אני חייבת לציין משהו מאוד־מאוד חשוב", אומרת רותם קופל. "אנחנו לא מפגינות נגד אלא בעד המדינה. פעם היה לנו פחות חיבור רגשי כזה לפוליטיקה. זאת אומרת גידלנו את הילדים עם זהות ישראלית, אבל בחודשים האחרונים הרגשנו שזו החובה האזרחית שלנו, אפילו מפה, להזדהות עם מי שמפגין בארץ. זו בפירוש הפגנה בעד המדינה".
רוב הנשים שהיו בפגישה הינהנו בהסכמה. גם לגבי החיבור החזק והמחודש עם המדינה, גם לגבי מהות המחאה שלהן. כמעט כולן בחלק השני של העשור החמישי בחייהן, כולן הגיעו בגיל מבוגר יחסית לשווייץ, אף אחת לא עזבה את ישראל על רקע אידיאולוגי.
"אני אגיד לך יותר מזה", מספר לי בועז אונגר, יזם הייטק שהעניין בוער בעצמותיו – הוא מתקתק מאות הודעות ווטסאפ בקבוצות שונות ומדבר בלהט על הנושא. "אם המצב הזה לא היה קיים, אין מצב שהייתי מגיע למשחק. פשוט אין מצב. אני אבוא, ואני אבוא עם הדגל, ואני אעודד את הנבחרת, אני בא לקחת חזרה את כל מה שנלקח ממני בלי ששמתי לב".
אבל יש כאלו שלא ממש מסכימים עם ההפגנות וגם לא עם הרפורמות. ברוך רוזנבלום, בן 64, גר בעיירה צופינגן, בת עשרת אלפים תושבים, הנמצאת בקנטון הרגאו, בחלק הגרמני של שווייץ. הוא נשוי לאיטלקייה שנולדה בברן והכיר אותה כשהגיעה להתנדב בקיבוץ להבות חביבה, אליו עבר בגיל 14 לאחר ילדות בשכונת התקווה, המקום שבו הכדורגל נכנס לו לוורידים. היום הוא ייסע 223 קילומטר למשחק, יעודד את הנבחרת ויעשה את הדרך בחזרה.
"אני בעד הרפורמות, ואני נגד ההפגנות כי כביסה כזו מכבסים בבית", מדגיש רוזנבלום. "המקומיים לא מבינים את הפרשנויות של להפגין נגד המשטר ובעד ישראל. הם רואים רק ישראלים שמפגינים נגד ישראל וזה נותן לגיטימציה עבורם לדעה אנטי־ישראלית. זה מצחיק אותי שמפגינים כאן, כי פה על כל דבר עושים משאל עם והפוליטיקאים בוחרים את השופטים".
דייויד בסן גר בניון, עיר קטנה שבה נמצאים המשרדים של אופ"א, ועשרה קילומטר ממנה ממוקם מטה פיב"א, מקום העבודה שלו בשבעת החודשים לאחר עשור בהפועל ירושלים. הוא מנהל התחרויות בהתאחדות הכדורסל העולמית ואחראי לארגון אליפות העולם לנוער. הוא היה בסוף השבוע בישראל, תיכנן לחזור ביום שני ולהגיע למשחק בז'נבה, אבל כשדיברנו הוא עדיין המתין בנתב"ג ללא נודע. "אני מרגיש גאווה לגבי המאבק על הדמוקרטיה", הוא אומר. "אני חרד מהמקום שאליו הולכת המדינה. אני רוצה לעודד נבחרת שמייצגת מדינה, ולא משטר. נראה מה יהיה".
