בתקופה האחרונה חווה המגזר פריחה בכדורגל, עם נציגה אחת בליגת העל (סכנין) ועוד שתיים שצפויות להצטרף אליה בעונה הבאה (ריינה וכפר־קאסם). אבל בזמן שברוב המוחלט של היישובים הערביים תמצאו בעיקר ילדים מקפיצים ובועטים בכדור, בכפר הקטן עילבון מעדיפים להנחית אותו. יש רשת, אין שער: חיים ונושמים כדורעף.
הערב (20.30, רוממה) מגיע רגע השיא של עילבון, כאשר כל 6,000 תושביו - אם באולם או דרך הסלון בבית - ידחפו את הקבוצה בגמר הגביע נגד האימפריה הפועל מטה אשר/עכו. כדי להבין את החיבור של הכפר לכדורעף צריכים לחזור 44 שנה אחורה. "ב־1978 עוד הייתה כאן קבוצת כדורגל, אבל האלימות הרימה ראש ופירקה את המועדון", מספר מאמן מ.ס עילבון, סמעאן סמעאן (44). "בכל שבת היו מסתבכים במכות, וכל משחק הסתיים במהומה, אז החליטו לעשות לזה סוף ולחפש ספורט ללא אלימות – והלכו על כדורעף".
4 צפייה בגלריה
סגל שמבוסס ברובו על שחקנים מקומיים שגדלו יחד. מ.ס עילבון
(צילום: לילך וייס-רוזנברג, איגוד הכדורעף)
סמעאן ואחיו סאהר (47), שמנהל את הקבוצה, דואגים יחד להכל, כולל לספונסרים. התקציב הוא מהנמוכים בליגת העל, 200 אלף שקל, כאשר לצורך ההמחשה אצל היריבה הערב, מטה אשר, הוא עומד על פי ארבעה. אבל בעילבון מוכיחים שהמסורת שווה לפעמים לא פחות מכסף. "ב־1978 הקימו קבוצת ילדים בכדורעף, ולא הרבה הבינו מה הם עושים. שבע שנים לאחר מכן הם זכו בגביע, ומשם הקבוצה המשיכה לבוגרים", משחזר המאמן סמעאן.
"ב־1995 הצטרפנו, אני ואחי, למועדון כשחקנים וכמאמני הקבוצות הצעירות, עברנו קורסים, הבאנו הישגים בית־ספריים, עלינו לליגה הלאומית בגברים ובנשים – וזכינו באליפות הנוער. ראינו שהמועדון תופס גובה ושמנו לעצמנו למטרה לעלות לליגת העל".
מסע קסם
"ב־2004 השלמנו את המשימה", ממשיך המאמן, "אבל אחרי ארבע שנים ירדנו בגלל שלא הצלחנו לשרוד כלכלית. לפני 11 שנה החלטנו שאנחנו עולים בחזרה, ומאז בכל עונה אנחנו מסיימים בחמישייה הראשונה בליגה. כעת אנחנו בעונת השיא שלנו – עלינו לחצי גמר הפלייאוף ולגמר הגביע. בנוסף, קבוצת הנוער שלנו זכתה באליפות בעונה שעברה. אנחנו מגשימים את כל החלומות שלנו".
סוד הקסם של עילבון הוא שהסגל שלה מבוסס ברובו על שחקנים מקומיים שגדלו יחד במחלקת הנוער. הזרים הם פדרו פראזה מפורטו־ריקו, מאתיו הילינג מארה"ב ורמירו נונייס מארגנטינה, וישנה גם נציגות של יהודים: ים סהר מקריית־אתא ושי לוינסון מגבעת אבני. "אצלנו הדו־קיום הוא הבסיס, אין אפליה – כולנו אותו דבר".
מיותר לציין שבכל משחק ביתי האולם המקומי מלא עד אפס מקום ב־600 אוהדים. עילבון, אגב, היא הקבוצה היחידה בליגה שגובה כסף על כרטיס - ולמרות זאת כל משחק סולד־אאוט - מה שמלמד על רמת ההתעניינות העצומה. כ־1,000 איש, שישית מהכפר, ילוו את הקבוצה בגמר הערב. "אנחנו יודעים שאנחנו אנדרדוג מול קבוצה עם תקציב הרבה יותר גבוה משלנו", מודה המאמן, "אבל אין מצב שנרים ידיים. נגיע וניתן את המקסימום כדי לזכות בגביע. כל הלחץ הוא על מטה אשר. אם נזכה, הכפר שלנו יהיה על המפה – כולם מבינים מה גביע יעשה לעילבון".
גם האח־מנהל, שמאמן את קבוצת הנשים, כבר סופר את הדקות: "זה רגע היסטורי לכפר, שכולו מדבר על המשחק הזה. אם נזכה תהיה חפלה רצינית. זה יהיה דבר ענק. אנחנו ממש רוצים את זה".
כדי להבין עד כמה הכדורעף זורם בעורקים של משפחת סמעאן, קבלו עוד סיפור: בתו של המאמן, מיריל סמעאן, בת 14 בלבד, היא השחקנית הכי צעירה בליגת העל לנשים, ובענף מגדירים אותה עילוי. "אומרים שהיא תהיה הכוכבת הבאה של הנבחרת. אני מאוד מאמין ביכולות שלה ובטוח שהיא תגיע רחוק", משתף האב בגאווה.
במטה אשר זהירים
מי שכאמור תגיע כפייבוריטית הגדולה לגמר היא מטה אשר/עכו, שזכתה ב־16 אליפויות וב־12 גביעים, האחרון רק לפני שנתיים. ברבע הגמר הפתיעה מטה אשר 2:3 את מכבי ת"א, מוליכת ליגת העל ומי שלא שמטה מערכה אחת בעונה הסדירה. בחצי הגמר כבר טיילה עם 0:3 מרשים על כפר־סבא.
עיקר המעמסה תיפול על המנחית הרוסי יבגני בנוב ועל המצליב מקייפ ורדה, הליו לופס. מבחינת ניסיון, למטה אשר יש על מי לסמוך: אלכס אוסקין (33) וסבסטיאן דבש הבלתי נגמר (37). המאמן נועם כץ: "ממש עוד לא זכינו בגביע, יש לנו משחק מול קבוצה שאנחנו מכבדים מאוד. עילבון עקשנית שיודעת להכאיב בנקודות החלשות שלנו".
