מעטות הנערות בישראל שמכירות את השם טום בריידי. מעטות עוד יותר הן אלו שמשחקות פוטבול. אלייה דרי בת ה-17 לא רק סימנה על שני הדברים הללו "וי", היא יכולה להתגאות בדבר נוסף: שחקנית הפוטבול הבינלאומית הראשונה שזוכה למלגה בתיכון בארה"ב כדי לשחק בקבוצת בנים. כן, דרי תצטרף באוגוסט לפרייבורג אקדמי שבמדינת מיין ותשחק בשנתיים הבאות בקבוצת הבנים של התיכון.
כמו כל סיפורי הסינדרלה, גם המסע של דרי, תיכוניסטית מחולון, לאמריקה הגדולה התחיל לגמרי במקרה. לפני שלוש שנים הגיעה עם חבר מהכיתה לצפות באימון פוטבול בקיבוץ נען של יאנג צ'מפיונס. כדור אליפטי? בישראל? גם היא לא חשבה שעל כר הדשא בנען, שעשה הסבה למגרש פוטבול, דווקא שם היא תמצא את יעודה.
"זה יישמע מוזר, אבל ברגע אחד התאהבתי בספורט הזה", מספרת דרי, שמשחקת בשני תפקידים – רסיבר (תופס את המסירות מהקוורטרבק) וקורנרבק (הגנה). "זה ענף יותר קבוצתי מהאחרים וגם דרך להוציא עצבים אחרי שעובר עלייך יום רע. גם ההווי באימונים הלהיב אותי. בפוטבול יש כבוד, אחד למען השני".
"שברה תקרת בטון"
האיש שקידם וטיפח את דרי היה למעשה ארז לוסטיג, המנכ"ל והמאמן הראשי של יאנג צ'מפיונס, ארגון ש"מכין את הילדים לחיים האמיתיים" דרך הפוטבול, אבל גם מנסה לקדם אותם בענף הספורט הכי לא ישראלי שיש. "חבר הביא אותה פעם אחת אלינו לנען", נזכר לוסטיג. "הוא לא החזיק יותר מ־3־4 אימונים, היא נשארה עד היום הזה. לא היה לה שום ידע מוקדם על הספורט. זה פשוט הדליק אותה".
ועכשיו בטח ישר תשאלו: נערה בת 17 - כשחקנית פוטבול - ועוד בקבוצת בנים. "בהתחלה ברור שזה מרתיע", צוחקת דרי. "להרגיל את הגוף שלך לקפוץ ולתקל מישהו אחר, זה לוקח זמן. כמה שחושבים שזה ספורט אלים, אנשים לא יודעים אבל יש משהו כמו 22 עמדות על המגרש. אם אתה לא טוב בלתקל, אתה יכול לרוץ. יש הרבה דרכים להצטיין".
ודרי, כמו שהבנתם, הצטיינה. "יש לנו שותף אמריקאי שמאתר ספורטאים מרחבי אירופה למלגות בתיכונים", מסביר לוסטיג. "מהימים הראשונים שלה סימנתי אותה. ידעתי שהיא תגיע הכי רחוק שאפשר ובאמת מה שאלייה השיגה זו אפשרות שלא הייתה בכלל קיימת עד לפני מספר שנים. ספורטאית מישראל? בפוטבול? ועוד שתקבל מלגה? היא עברה תהליך של שנת הכנה וראיונות. היא קיבלה בדרך הצעות משלושה תיכונים שונים ולבסוף הוחלט על זה שבמיין".
"המאמנים שראו אותה לא ידעו איך לאכול את זה", מוסיף לוסטיג. "זה ממש האבולוציה של המשחק. אם נחזור לשנות ה־50, הפוטבול היה משחק של לבנים בלבד. אחר כך הבינו את הפוטנציאל שיש לשחקנים אפרו־אמריקאים ופתאום כל אחד מקבל הזדמנות. ככה זה גם עם הנערות בקבוצת בנים. היא באמת עשתה את הבלתי אפשרי. זו לא תקרת זכוכית שהיא שברה, זו תקרת בטון".
"אמא הרימה אותי"
ודרי יודעת מה זה אומר להילחם ולהסתגל. היא בת לאם יחידנית מחולון, כזו שנסעה באוטובוסים ועשתה שמיניות באוויר כדי לא להחמיץ אימון אחד - ובנוסף להצטיין בלימודים. "היא חדורת מטרה, למרות כל הקשיים שיש לה מסביב", מפרגן לה לוסטיג. "זו לא ילדה מיישוב יוקרתי או אחת שגדלה עם כפית זהב בפה, אלא אחת שעברה לא מעט בחיים".
"החלום הגדול? שבאחד הימים תהיה בת שתשחק ב־NFL, אולי אפילו אני. ברור שזה אחד החלומות. יש הרבה דרכים להיכנס לענף הזה. אפשר גם לאמן. מה שבטוח, הפוטבול יישאר איתי לכל החיים"
דרי מסכימה: "הבטחתי לאנשי התיכון בארה"ב שלא משנה כמה השחקנים יהיו טובים, אני מוכנה לעבוד קשה יותר".
ובכל זאת, אי־אפשר להתחמק מהעובדה שאת משחקת מול בנים. יהיה לך קשה שבעתיים.
"כולם ייפלו מתישהו על הדשא. השאלה מי יודע לשחק טוב יותר, לא מי חזק יותר. אתה יכול להשתפר בטכניקה ואף אחד לא יגיע אליך".
איך אמא שלך קיבלה את התחביב שהופך לאט־לאט למקצוע?
"היא הכי תומכת בעולם, היא זו שדחפה אותי מההתחלה. לפעמים חשבתי לוותר, היא זו שהרימה אותי. עם כמה שהיה לה קשה לתמוך בי, היא לשנייה לא היססה. ידעה שזה החלום שלי".
והיא לא חוששת שתיפצעי?
"היא אמא, אז תמיד יהיה לה את הקטע של הפחד או החשש. היא תמיד לימדה אותי שכדי להצליח, לפעמים יכאב לי אבל חשוב לקום בסופו של דבר. אם לא אפצע, לא אלמד".
ומה החברים בבית הספר אומרים?
"בבית הספר אני די שקטה. לא הרבה יודעים על זה. מי שצריך, יודע והכי תומך ומפרגן בעולם".
עם יד על הלב, אין חששות?
"ברור שיש. בכל זאת מדינה זרה, שפה חדשה, שוב להיות הבת היחידה. ועדיין, לא נראה לי שיש דרך לעצור אותי. זה התרגשות טובה, כיפית".
והחלום הגדול הוא...
"שבאחד הימים תהיה בת שתשחק ב־NFL, אולי אפילו אני. ברור שזה אחד החלומות. יש הרבה דרכים להיכנס לענף הזה. אפשר גם לאמן. מה שבטוח, הפוטבול יישאר איתי לכל החיים".
פורסם לראשונה: 13:29, 08.06.22
