אחרי המשחקים הכושלים מבחינת השחייה הישראלית בריו 2016, החליט יו"ר האיגוד סימון דוידסון ליזום מהלך של יציאה מהבועה. אותו מהלך, שזכה מן הסתם להתנגדות בביצה המקומית שמעדיפה לשמר את המקומיים בעמדות מפתח, הפך את הענף לסיפור ההצלחה של המשחקים עד כה, דווקא באחד מאחד משני ענפי הליבה של האולימפיאדה.
נקודת השיא הגדולה ביותר הייתה ההעפלה לגמר משחה השליחים המעורבים, מקצוע בו מציגים הישראלים בעיקר עומק ולא הבלחה חד פעמית. ההחלטה של דוידסון הייתה אמיצה ובעיקר כזו שיצרה מהפכה ברמה המקצועית ואפילו המנהלתית באיגוד. למרות הביקורות וההתנגדות מצד האגודות השונות, המאמנים הישראלים ואפילו חברי הנהלה באיגוד שלו, החליט דוידסון שבכדי לקדם את השחייה הישראלית חייבים לייבא מוח עולמי שיעשה שינוי.
דוידסון החליט שעם כל הכבוד לידע המקצועי שנרכש בישראל, ואחרי חצי יובל תחת המאמן ליאוניד קאופמן, הגיע הזמן לשינוי שיצר מהפכה של ממש, כזו שהפכה את השחייה אולי לסיפור ההצלחה הגדול ביותר של השבוע הראשון. מי שתמך במהלך שיזם דוידסון היה מנכ"ל הועד האולימפי, גילי לוסטיג יחד עם מנכ"ל איגוד השחייה, אמיר טיטו.
בזמן שיושבי ראש באיגודים אחרים בספורט הישראלי עסוקים ביחסי ציבור ולא עושים את פריצת הדרך בפנייה למוחות ספורט בכירים יותר שמגיעים מחו"ל, חלקם מטעמים פוליטיים או חוסר נוחות מול מאמנים ותיקים, דוידסון החליט להביא את אחד הגדולים, דייויד מארש, שאחראי על זכייה בכ-50 מדליות אולימפיות.
החיזור היה ארוך מאוד ואחד המשדכים המשמעותיים היה יואב ברוק, ששחה תחת מארש בעבר. המאמן האמריקני התאהב בישראל. כשכבר הסכים להגיע ארצה נלקח לסיורים במקומות הקדושים ואחרי כמה חודשים הוא הסכים להתמנות לתפקיד.
יחסית למאמן בסדר גודל הזה, מדובר בשכר לא גבוה בכלל, כ-150 אלף דולר לשנה, סכום ממוצע של מאמן בליגת הכדורגל. מעבר ליכולות של מארש, שהצליח לשדרג את השחייה בארבע השנים האחרונות, צירופו של מנהל מקצועי בסדר הגודל הזה, שגם לא מנסה לקבל החלטות פוליטיות באיגודים, עזר גם להתחבר לצמרת העולמית. זה התבטא ברישום לתחרויות, אימונים עם השחיינים הטובים בעולם וקביעת מתקן אימונים בסן דייגו.
כשמאמן בסדר הגודל של מארש מתהלך בימים האחרונים בבריכת השחייה בטוקיו עם אקרדיטציה ישראלית והופך לפנים שלה מדובר במהלך מדהים. כעת נראים המשחקים בטוקיו כמצליחים ביותר של ישראל בבריכה, משהו שנראה כמו פנטזיה אחרי ריו. למעט אולי יעקב טומרקין, כל השחיינים שיפרו במשחה כזה או אחר את השיאים האישיים שלהם ואחרים את השיא הלאומי. הנתונים מצביעים על כך שכ-70 אחוז מהשחקנים המתמודדים במעמד מלחיץ כל כך, אפילו ממדינות מבוססות בשחייה העולמית, לא עושים זאת.
אנסטסיה גורבנקו הפכה לישראלית הראשונה בגמר אולימפי ב-100 מטר גב, המשחה הפחות חזק שלה, וגם עלתה לחצי הגמר במשחה ל-200 מטר מעורב אישי בו הייתה אלופת אירופה והחמיצה עלייה לגמר. אביב ברזלי עלתה לחצי הגמר ב-200 מטר גב, אבל ההישג הגדול הגיע היום: העלייה לגמר השליחים מיקס ב-100 מטר, לא פחות ממדהים.
זה הישג שמשריש את המהפכה של דוידסון ומראה שיש עומק בשחייה הישראלית. זו לא רק היכולת האישית של גורבנקו יחד עימה עשו זאת גם איתי גולדפדן, גל כהן גרומי ואנדי מורז. ההישג היותר מרשים היה השארה מאחור של מעצמות כמו הונגריה, יפן, קנדה, צרפת או גרמניה. כל אלו לא הצליחו להיכנס לאחד הגמרים הכי משמעותיים במשחקים.
אם מחפשים דוגמה להתנהלות, אז אחרי שמארש החליט למחוק את גרומי ממשחה המוקדמות ל-100 מטר פרפר על מנת שיהיה מוכן לטובת משחה השליחים, הגיעו לאיגוד ביקורות על כך, אבל בדיעבד התברר שהמאמן קיבל את ההחלטה הנכונה. אז נכון ששיאים ישראליים או אישיים עוד רחוקים מהעולם שממשיך להתקדם, אבל עדיין - להביא את שיא היכולת בניגוד לקריסה בג'ודו או בשייט למשל זו גדולה. במבחן הגדול של מיקס השליחים זה הצליח בענק.
תחושת הסלב של נבחרת הג'ודו התרסקה
בזמן שפונטי והחברים פינטזו על זכייה במדליות, הגורמים הריאליים יותר קיוו להפתעה, אבל לא ממש בנו על שגיא מוקי מאחר שידעו מה עובר עליו. הם סימנו את פיטר פלצ'יק, אבל הבעיה הייתה שפלצ'יק קרס תחת הלחץ, הוא בכל מקרה הגיע פגיע לגמרי למשחקים בטוקיו בעקבות הפסדים בקרבות האחרונים, ומהרגע הראשון לא הצליח להיכנס ליום הקרבות. הוא לא נראה כמו פלצ'יק המתקיף, אלא הפסיד בקרב מול הקנדי שאדי אלנחאס, שכמובן לא זכה במדליה והגיע כמדורג נמוך ממנו.
נבחרת הג'ודו הפכה לכישלון גדול מאוד. בעקבות זאת יצטרכו לקבל בה החלטות משמעותיות לקראת המשך הדרך ולא להסתנוור מטורנירים בינלאומיים שלא בהכרח משקפים את הרמה הגבוהה. האולימפיאדה מהווה את המראה בענף כמו הג'ודו והיא התנפצה לפונטי ואורן סמדה בפנים. ההתנהלות תחושת הסלב בג'ודו הישראלי התרסקה במשחקים בטוקיו.
המדליה של סן מרינו והסיפור המדהים של היורשת של ביילס
סן מרינו נכנסה למשפחת המדליות האולימפיות. 34,000 איש שהתרגשו מהזכייה של אלסנדרה פרילי במדליית הארד בתחרות הירי צלפים.
סימון ביילס קרסה מנטלית ופרשה גם מתחרות הקרב-רב בהתעמלות, אבל האמריקנים שמרו על מדלית הזהב. קבלו את סוניסה לי, בת לאב שנפל לפני שנתיים מסולם ונותר משותק, שהשאירה את ההגמוניה בארה"ב.
מחר תסתיים תחרות הג'ודו האישית. ליפנים יש עוד את היסאיושי האראסאווה, אלוף אסיה ומדליסט הכסף בריו שלא נחשב לפייבוריט לזכייה במדליית הזהב, אבל בכל זאת הם הצליחו לזכות בחמש מדליות זהב מבין שש אפשרויות. הזכיות של ארון וולף וטקנארי נגוסטה ממש לא הייתה על הפרק.
