את הפעם הראשונה שהלכתי לראות משחק כדורגל אני זוכר במעומעם. אני יותר זוכר את הנסיעה לשם, את הפקקים העצומים, את מה שאכלנו לפני ואחרי. המשחק היה משחק אגדי: בית"ר ניצחו את מכבי 1:2 בגמר הגביע אחרי שאורי מלמיליאן השחיל לגדעון אלרן גול מסוף העולם. זה קרה אחרי שאותו מלמיליאן החטיא פנדל נגד אותו אלרן. אבל את כל הדברים האלו אני זוכר יותר ממה שקראתי עליו בשני מדורי הספורט של עיתוני הערב ביום שאחרי. הייתי אז בן שש, ומהכניסה לאצטדיון והשהות בו אני זוכר רק שנבלעתי בין עשרות אלפי האנשים במחנות שהיו שם. ואבא שמח, עם עיניים בוהקות.
עוד כתבות ב"זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
אבא שלי לא היה חובב ספורט גדול. הוא חיבב ספורט כי הוא קישר אותו לפוליטיקה וספורט היה המקום היחיד שבית"ר יכלו לנצח את מכבי והפועל במגרש הפוליטי עד אז. אחרי זה היו לנו עוד כמה פעמים שנסענו למשחקים בימק"א, ומה שאני זוכר משם זו בעיקר חוויה אנתרופולוגית-קולינרית: היינו יושבים על הספסלים מאחרי השער שבו עמד יוסי מזרחי במחצית הראשונה עם קילו גרעינים לבנים ושחורים. אני הייתי מסתכל בתדהמה על עשרות האנשים שטיפסו כמו סנאים על צמרות העצים מסביב למגרש כדי לצפות במשחק חינם אין כסף. יושבים על הענפים העבים, מתנדנדים מהגזעים.
4 צפייה בגלריה
זכרונות לא גונבים גם מהאבא שלוקח את הבן שלו לאצטדיון והוא שלו למרות עשרות אלפי האנשים מסביב
(צילום: gettyimages)
ואני זוכר אלפי גברים סביבי עם דובונים ונעלי פלדיום, מוציאים מהכיס הפנימי איזה עראק או שנאפס, שותים ומתחילים סדרת שיהוקים וגיהוקים שהבהירה היטב למי היה שבוע טוב בעבודה שאיפשר לו לקנות זנב שור לחמין של אשתו ומי הסתפק בבשר מרק זול. אה כן, ולמי מהם יש אשה עם כשרון מיוחד לרקוח את הסח'נה. כילד, הכדורגל היה אז חוויה מאוד משנית. וגם אחת החוויות שאתה ממש נוצר: אבות אז עבדו 200 שעות בשבוע ואתה בקושי קיבלת זמן אבא. הוא היה אבא שחוט מהעבודה, אוכל ארוחת ערב, ונשפך מול מבט. אז רק הנסיעה, ולבחור איפה לאכול לפני ואחרי. זה היה שווה את זה כדי לקבל זמן איכות לבד עם אבא שלי.
וכמובן, היה את העניין של האמוציות. אפילו בממדים של אותה תקופה, אבא שלי היה אדם מאוד עצור, ואז לא הייתה קבוצה שלמה של צ'ירלידריות חברתיות בפומפונים שמעודדות את הגברים לחשוף את עצמם וכן להראות רגשות. זה לא היה חלק מהדי.אן.איי הגברי. לשבת שם ולראות את אבא שלי מתחבק עם אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר, מתעצב, קופץ, נעמד בכל פעם שבית"ר עוברת את החצי, וכוסס את ציפורניו בחרדה בכל פעם שהיריב חצה את קו האמצע, ובכן, כדורגל היה הקוד שאפשר לי זמן מסך עם אבא שלי, וגישה לפנים באישיות שלו שבחיים לא הייתי מתוודע אליהם בלי הכדורגל.
בורקס ביפו והצגה כפולה בבלומפילד
את חוויית הספורט האמיתית שלי קיבלתי כשהייתי אולי בן עשר. נסענו ביום שישי בבוקר ליפו, אכלנו בורקסים, ראינו את מכבי יפו של ארואטי, רפי זוכר ואוננה דופקת שישייה להפועל חיפה. ישנו בתל אביב ובשעות הבוקר המאוחרות הלכנו לבלומפילד. היה אז מה שנקרא הצגה כפולה, עם שמשון במשחק הצהריים הראשון ואחריו משחק של מכבי. אני זוכר אז את העלייה במדרגות, מבוגר מספיק כדי לא לאחוז בידו של אבי, את המדרגה הלפני האחרונה, שבה פתאום נפרש לפנייך המראה הנהדר של כר דשא מוריק ומואר, תיאטרון שאוחז בך כמו דיבוק, ואתה לא יודע את זה אז, אבל המראה הזה של האצטדיון שנפתח בפניך, הזרם המשונה בקרקעית של הבטן, חצי ליטוף-חצי צביטה, שישחזר את עצמו עוד מאות פעמים בעשרות מגרשים, ומה שאתה לא יודע, אתה יודע את זה רק אחרי שהוא מת, זה הזכרונות הזוגיים שלך כבן ואבא שאתה נושא אליו את עיניך, ומבין רק אחרי, הרבה יותר מדי מאוחר, מה באמת אומרת כל החוויה הזו של ללכת לכדורגל בפעם ראשונה עם אבא שלך, חווייה שתמיד נמצאת שם, מחכה שתלחץ על הקוד הסודי שרק אתה מודע אליו כדי לצוף ולהיזכר. זה הדבר הכי יפה בזכרונות: אף אחד לא יכול לגנוב לך אותם.
נועם, הבן שלי, יותר התחבר לכדורסל או כדורעף. הכדורגל בשבילו הוא חוויה די טראומטית של לנסות להתקבל לקבוצות כדורגל מקומיות, להגיע למבחנים, ולהסתכל ולהקשיב בתדהמה לאבות גרמניים שעמדו מאחרי קו הרוחב וקפצו, וצעקו, וכעסו כמו משוגעים על הביצועים של הילדים שלהם. נועם לא מתחבר לזה. הוא לוקח פק"ל שתי מטקות, ורשת ניידת ואנחנו משחקים פינג פונג איפה שרק אפשר, ורואים מלא ספורט בטלוויזיה מתי שרק אפשר, אבל כדורגל לא ממש התחבר לו.
רכבת מהירה לאליאנץ ארנה
בסוף השבוע האחרון נסענו ביחד למינכן לראות את באיירן נגד אוניון ברלין. רכבת מהירה בת ארבע שעות, צעיף וחולצה מספר 25 של תומאס מולר בחנות המזכרות, גולאש ושניצל ב"אוגוסטינה" ליד מארין פלאץ (אבא, בבקשה רק בירה אחת, אנחנו צריכים לנסוע ברכבת), ההצטופפות וההידחקות עם אלפי האוהדים על הפלטפורמות של הרכבת ובתוכן, השירה השיכורה והגסה בדרך הארוכה המוליכה לאליאנץ ארנה. כשנכנסו פנימה, העיניים של נועם ברקו. הוא עלה במעלה המדרגות, נעמד בפעם הראשונה מול כר הדשא המואר והמוריק, נעמד לעכל את זה כמה שניות, ואז הסתובב, דחק את הראש שלו עמוק לתוך הצלע שלי, וחיבק אותי שניה ארוכה. התיישבנו והראיתי לו איך מולר זז, ואיך קימיש מזיז את המשחק, ואת הרעב הבלתי נגמר של לבנדובסקי, ולמה נוייר משחק שלושים מטר מהשער ואיך זה קשור לגווארדיולה. בכל פעם שנועם שקע במשחק, ניצלתי את ההזדמנות לנגב איזו דמעה.
דפקנו להם רביעייה, לאוניון, ונדחקנו עם האלפים ברכבות בחזרה. נועם לא הפסיק שלושה ימים לדבר על הנסיעה. פעם, כשאמרתי שזכרונות לא גונבים, התייחסתי בעיקר לעצמי ולחוויה שלי ולזכרונות שלי מללכת לכדורגל יד ביד עם אבא שלי ושיהיה לי אותו לעצמי לכמה שעות. ורק עכשיו הבנתי שזכרונות לא גונבים גם מהאבא שלוקח את הבן שלו לאצטדיון והוא שלו ובאחריותו למרות עשרות אלפי האנשים מסביב.
זהו מירוץ שליחים שלא נגמר. קיבלתי את המקל כשהייתי ילד והעברתי אותו הלאה. הברק בעיניים, הצביטה-ליטוף בקרקעית הבטן, תחושת האחווה והשייכות עם החברים ליציע שאתה לא מכיר. יום אחד נועם יעביר את המקל הזה הלאה. את הזיכרון הזה אי אפשר להפסיק.
פורסם לראשונה: 19:36, 26.03.22
