אני רק בן 36, איש צעיר ופשוט, קטונתי מלהבין את החיים במלואם. אבל אני יודע שאחד הדברים הכי קשים זה להשתנות. ואם יורשה לי לתת לכם עצה, עצה קטנה: לעולם אל תעבירו ביקורת על "המשפחה". לא על המשפחה הזאת. לא על לה פמיליה.
אין טעם לנסות לדבר איתם - כל ניסיון לשיח שקיימתי עם ראשי הארגון, עלה בתוהו.
אל תנסו לשנות אותם - כי "למה מי אתם בכלל?!"
אם תעזו לצאת נגדם - תמצאו את עצמכם לבד במערכה.
לצאת בגלוי נגד הגזענות שלהם? תשקלו את זה שוב.
אלה שאזרו אומץ - קורנפיין, טביב, חוגג, אריאל הרוש, דריו פרננדס, ואפילו אלי אוחנה הגדול, "הסמל: - פתחו את הפה, ונִכְווּ, כולם כבר לא בבית"ר. גם אני עשיתי את זה - הבעתי ביקורת על הארגון, ונשארתי בחוץ - נחסמתי על ידי המועדון בהוראת לה פמיליה, כפי שסיפר לי גורם מוכר במועדון ונוכחתי לגלות בעצמי. המועדון שגדלתי על ברכיו, שהערצתי מגיל 9, שהלכתי אחריו לכל מקום ולקחתי אותו איתי לכל פינה בעולם (תאמינו לי - היה מאתגר למצוא שידור לגמר הגביע באוסטרליה הרחוקה ב-2009) - מחרים אותי.
אני חושב שכמה מהם אוהדים נפלאים שראויים להערכה על המסירות שבה הם הולכים אחרי הקבוצה באש ובמים, אבל יש שם גם אינטרס. מדובר באנשים שמרוויחים כסף מהמותג לה פמיליה, ואולי זו הסיבה שהארגון חשוב להם יותר מבית"ר.
קונפליקט הוא תמיד בעייתי. גם בתוך ליבו של אדם, וגם במעמקי הקהל של קבוצת כדורגל. והקונפליקט הזה קורע את בית"ר מבפנים. אני חושב שלמען בית"ר הארגון צריך להיסגר, ואם לא להיסגר אז לפחות לקום מחדש, לשנות את השם, לעשות ריסטרט. הרי כולם מבינים שכל אזכור של צמד המילים לה פמיליה בתקשורת וברחוב (נסו פעם לספר שאתם אוהדי בית"ר בפגישה עסקית) מעלה קונוטציה של גזענות ואלימות ושנאה תהומית.
לצערי, מהרגע שבו כתבתי את דעתי, בלה פמיליה עברו למתקפה אישית נגדי. כי אוי ואבוי להחליף את השם. ה' ישמור. יותר פשוט לעשות לי דה-לגיטימציה. כינו אותי "ערב רב", "עוכר ישראל", ועוד כינויים הזויים. אמרו שגם אני מונע מאינטרס - והם צודקים - עד היום הוא לא התגלה. כתבו שאני מונע מתוך שנאה - אבל הוכחתי שאני פועל נטו מתוך אהבה ודאגה לבית"ר ולאוהדים המדהימים שלה. לקחו את זה לפוליטיקה - הפכו אותי לשמאלן מצביע מרצ (ולא שיש לי בעיה עם זה, אבל תמיד הייתי ימין מוצהר). ניסו בקטע הספורטיבי - סיפרו שאני בכלל אוהד הפועל או נורדיה (ובטח שיש לי בעיה עם זה, נולדתי ואמות בית"רי).
אתם לא רוצים לדעת מה נכתב עליי בשנה האחרונה. כמויות הארס גרמו לי להוריד פרופיל במאבק על הזהות של בית"ר ולהתמקד במאבקים אחרים, למען כלל אוהדי הכדורגל - מחאת המזנונים למשל. אני לא מתלונן, ולא מיתמם. ידעתי מהרגע הראשון שהחלטתי להילחם על בית:ר ולומר את האמת שלי, שתהיה התנגדות ושיהיה לזה מחיר.
לכן יש בי גם צד שמבין את הבחירה הקלה והפחדנית של ברק אברמוב, איש עסקים שקנה מועדון גדול, גדול עליו בכמה מידות - ועל הדרך גם רצה לקנות לעצמו 100 ימים של חסד, ושקט, ולכן הדבר הראשון שעשה בתפקיד החדש היה להיפגש עם ראשי לה פמיליה, פגישה שבה הבטיח שלא יוחתם שחקן מוסלמי, נתן להם חנות בתוך האצטדיון, הכל, רק שלא יהפכו לו את הבית החדש. אבל אברמוב עשה טעות גדולה, כי ההיסטוריה הוכיחה שכל מי שנותן ללה פמיליה לגיטימציה וכוח, תמיד, אבל תמיד - מצטער על זה. תשאלו את טביב, חוגג - ואם תמצאו את גאידמק, אז תשאלו גם אותו.
כשרואים מה קרה לי מאז התבטאתי לראשונה נגד הארגון, מבינים למה יש פער עצום בין כמות האנשים שמתנגדים ללה פמיליה ולמעשים שלהם, לבין אלה שמעזים לכתוב על כך בפרהסיה. אבל האמת? אני מבין את הרוב הדומם. אני מבין לחלוטין את הקהל הגדול שמפחד לצאת נגד לה פמיליה, ועוצם עיניים בצער מול המתרחש. מדובר בציבור של אנשים בעלי משפחות, נורמטיביים, שנרתעים מאלימות, מתרחקים מעימותים וחוששים ממעצרים, ולכן מתרחקים מבלגן, ולא מעוניינים בעימות חזיתי עם אנשי לה פמיליה. בגלל שמאסו במצב הקיים, אלה אנשים שכבר לא מגיעים למשחקים, וקולם לא נשמע ביציעים.
עבור אנשי לה פמיליה זה רק יחזק את הטיעון השחוק שהם אלה שהולכים למשחקים - והם צודקים. הם הצליחו להדיר ציבור גדול ממשחקי בית"ר. והרוב הדומם, כמו שאומרים - חזקים ברשת, חלשים בשטח. אלה שכן ניסו להביע התנגדות, נתקלו במאות התומכים של לה פמיליה שפשוט שברו את רוחם.
לזכותם של לובשי השחור ייאמר - הם צייתנים, ממושמעים, מלוכדים, הרבה יותר מעורבים רגשית ואכפתיים, והם יודעים להשיג את המטרות שלהם. עובדה - הם הצליחו להעיף את כל מי שהפריע להם בדרך ולהשתלט על בית"ר ירושלים.
אבל צריך להסתכל למציאות בעיניים: ארגון אוהדים שאין לגביו קונצזוס, שמפלג את הקהל של בית"ר, שחוצה אותו לשתי מחנות, אין לו תכלית. ארגון שאנשיו מאוהבים בו, סוגדים לו, תלויים בו, ושאיבד את בסיס קיומו והקמתו - תמיכה בבית"ר ירושלים, אין לו תכלית. לה פמיליה הפך לארגון אוהדים שמפלג את הקהל שהיה פעם "הגדול והטוב בארץ"; קהל שהיה פעם תומך נלהב ומאוחד של "הקבוצה של המדינה", והפך לשניים. אלה שתומכים בארגון, ואלה שנגדו. אלה שמוכנים לקבל שחקן מוסלמי, כמו קאמסו מארה או עלי מוחמד, ואלה שבשום פנים ואופן לא. אלה שרואים את עצמם קודם כל כאוהדי בית"ר, ואלה שמבחינתם אין בית"ר בלי לה פמיליה.
ולה פמיליה אלופים ביחסי ציבור. הם יודעים לתמוך בילדים שעברו חרם, אבל מעבירים חרמות אוהדים שלא מסכימים איתם. הם הולכים לבקר אנשים בבית חולים, אבל לא מהססים לשלוח אחרים לבית חולים, כי הם באים להם ברע. הם אוספים כסף למטרות טובות, אבל גם לשלטים שעליהם מתנוססת הסיסמה "בית"ר טהורה לעד". והכל בחסות הנהלת בית"ר, כן?
אני בטוח שבמועדוןיעברו גם את המשבר הזה, אבל בספק אם בית"ר תוכל להמשיך להתקיים ולחזור לעצמה, בדרך הזאת, בקצב הזה. לצערי, אני בספק אם מישהו מהארגון יקרא את המאמר ויקדם את רעיון החלפת השם או הקמת הארגון מחדש, עם עדכון של סולם הערכים והעקרונות, כי אי אפשר להמשיך כך, ולמען האוהדים כולם, שֶׁלָּנֶצַח נִהְיֶה מְאֻחָדִים וּמְאֻשָּׁרִים. אבל אם יקום אחד כזה - שיידע, שרגע לפני שהקבוצה הופכת להיסטוריה, הוא יכול להירשם כמי שאולי באמת, אבל באמת - הציל את בית"ר ירושלים.
אומרים שמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בעולם, אבל במקרה הזה - אתם יכולים להוכיח שבית"ר חשובה לכם יותר מהמשפחה.
בהצלחה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
