זה אחד התענוגות הגדולים של כל אוהד - ללוות את הקבוצה שלו למשחק באירופה. עבור חלקם זו חוויה של פעם בחיים, עבור אחרים מדובר בהתנסות שהפכה להתמכרות, כשאת לוח הטיסות השנתי שלהם קובעים לא הם עצמם, אלא מגריל הכדורים במשרדי אופ"א בשווייץ. הם אולי היו מעדיפים פריז ויותר בעניין של ברצלונה, אבל מה לעשות שיצא מכבי נגד איאקס באמסטרדם? מה, לא ניסע?
זו לא סתם תיירות, אלא הלחם של שני דברים אהובים במיוחד - החופש, והקבוצה. שני דברים, כך אומרים, שאין להם תחליף. ברובם המוחלט של המקרים, מדובר בחוויה שבה לתוצאת המשחק אין משמעות. אכזבה זה משהו שראוי לשמור למשחקים בארץ. אוהדי מכבי יכולים לקחת ללב הפסד 1:0 לעירוני קריית שמונה כמו בשבת, אבל לחטוף חמישייה באמסטרדם זו לא יותר ממכה קלה בכנף. זה לא רק עניין של פערי הרמות המנרמלים כל תבוסה - דווקא כאשר מלווים את הקבוצה למשחק בחו"ל, חלקו של הכדורגל הוא קטן במיוחד. גם 5:0 יכול להוליד חוויה שלא תשכח, ולא לשלילה. תחושת הביחד, שבירת השגרה, החלפת האצטדיון באשדוד ביוהאן קרויף ארנה - מה יכול להיות רע? אפילו אם ההגנה לא מי יודע מה.
יכול, בתנאי שמדובר בהגנה עליך. האירועים אמש באמסטרדם לאחר משחקה של מכבי ת"א, במהלכם הותקפו עשרות אוהדים במוקדים רבים ברחבי העיר, הפכו חלום לסיוט. בניגוד להמלצות המוכרות של משרד החוץ, המפציר בישראלים שלא להבליט את זהותם בחו"ל, בכדורגל לא רק שהדבר בלתי אפשרי בגלל פרטי הביגוד הקלאסיים שלובשים אוהדים למשחקים, אלא שהוא גם לא חכם - הדרך היחידה לשרוד מארבים מתוכננים ברחבי עיר גדולה, על ידי תוקפים המגיחים מסמטאות או מתגודדים בכיכרות מרכזיות, היא לא להיות לבד. היטמעות במרחב היא בלתי אפשרית, ובעיקר מסוכנת.
במקום שהמשחק של מכבי באמסטרדם ישמש כתזכורת נוספת למרחק הגדול בין הכדורגל הישראלי לרמות הגבוהות באירופה, הוא שימש בעיקר כתזכורת למרחק הגדול בין הישראליות לביטחון. אין כיום מקום בטוח לישראלים, והשאלה היחידה היא היכן בטוח פחות – באמסטרדם או בלונדון, בברלין או במדריד. מדובר באירוע שחורג מדפוסי אולטראס מסוימים, במסגרתם גרעין קשה של אוהדים מבליט את נוכחותו במרחב זר, נתקל לעתים בתגובה על ידי מקביליו המקומיים והדבר נחשב לסיכון מקצועי. עבור אנשים רבים, רבים מדי, הישראליות היא אולטראס והעברית – פירוטכניקה מתריסה.