עד כמה הכדורגל הוא נזיל, הבין גארת' סאות'גייט - מאמנה של נבחרת אנגליה - ביום שלישי האחרון. האיש שלפני פחות משנה הצעיד את נבחרת שלושת האריות לגמר היורו הראשון בתולדותיה, זה שהפך ליקיר האומה, שנשקל ברצינות גמורה להעניק לו תואר אבירות ושאפילו שיר שנכתב עליו כבש אז את ראש המצעדים בבריטניה - ספג שריקות בוז צורמות.
זה קרה כבר בדקה ה-16 במוליניו, ביתה של וולבס והמגרש בו אירחה אנגליה את הונגריה בליגת האומות. רולנד שאלאי כבש את השער הראשון לאורחת והאוהדים שעשו את הדרך לוולברהמפטון - לא יכלו כבר לשמור בבטן. את העצבים על קמפיין הבלהות של האנגלים במפעל המצחיק של אופ"א הם הוציאו דווקא על סאות'גייט. בדקה ה-70, כששאלאי הכפיל את התוצאה, חלק מהאוהדים בחרו לעזוב את האצטדיון. היתר פשוט צעקו לעבר המאמן, משפט שגם היום נשמע הזוי: "בבוקר אתה תפוטר". ה-4:0 הביתי הותיר בכולם צלקת.
סאות'גייט כמובן שלא פוטר. גם לא יפוטר בקרוב. אף אחד בהתאחדות האנגלית לא חושב בכלל על תסריט שכזה, גם אם האנגלים במקום האחרון בבית עם 2 נקודות מ-12 אפשריות וקרובים לרדת לדרג ב' בליגת האומות. הרי הוא הוליך את אנגליה לחצי גמר המונדיאל ב-2018 ולגמר ביורו האחרון. הבעיה שלראשונה מאז מונה לתפקיד, אי שם ב-27 בספטמבר 2016, פתאום יש חלק מאוהדי אנגליה שכן חושב שזה הזמן להפריד כוחות.
"אני האשם"
ההשפלה - היא הדבר שהכי כאב לאוהדי הכדורגל האנגלי ביום שלישי. זה היה ההפסד הגבוה ביותר של האנגלים מאז ה-5:1 לפלה וברזיל ב-1964 והגבוה ביותר בבית מזה 92 שנה (!), אז סקוטלנד מחצה את הנבחרת בתוצאה זהה.
וקחו עוד כמה מספרים: הפעם האחרונה שאנגליה ספגה בביתה ארבעה שערים או יותר הייתה בנובמבר 1953, לאותה הונגריה. רק שאז פושקאש כיכב וההונגרים נקראו "הנבחרת הטובה בעולם". כבר ארבעה משחקים ברצף האנגלים לא מצליחים לנצח, לראשונה מאז 2014. ודבר אחרון: בכל משחקיה עד כה בליגת האומות, החבורה של סאות'גייט כבשה שער אחד בלבד, וגם הוא של הארי קיין בפנדל ב-1:1 מול גרמניה.
"אני האשם", לקח סאות'גייט אחריות אחרי ה-4:0 להונגריה. "זה היה הפסד מייסר. יש לנו נבחרת צעירה, וכשהמשחק התחיל בצורה לא טובה זה לקח אותנו למקומות רעים. במחצית חשבתי שאנחנו יכולים להפוך את התוצאה ועשיתי שינויים קטנים כדי שנהיה יותר התקפיים, אבל נתנו להם יותר מדי שטח פנוי ונענשנו. אני אחראי על מה שקרה לנו בארבעת משחקי ליגת האומות".
סאות'גייט הוסיף: "ניסיתי לשתף שחקנים חדשים ולחלק את הדקות לאור העייפות והעומס שהשחקנים סובלים מהם בסיום עונה, אבל גם כך עלינו עם נבחרת חזקה מדי כדי לנצח לפחות את שני המשחקים נגד הונגריה. אני לגמרי מבין את תחושת הכעס של האוהדים. באופן אירוני דווקא שני קמפיינים בליגת האומות יצרו לחץ ולקחו אותנו למקומות שליליים".
שחקן העבר של ליברפול ונבחרת אנגליה, ג'יימי קראגר, לקח קשה את שריקות הבוז והקללות לעבר סאות'גייט. "'הם באמת שרו לו 'אתה לא יודע מה אתה עושה'? תסתמו את הפה, ליצנים", צייץ הפרשן. "המאמן הזה לקח את הנבחרת שלנו לשניים מהטורנירים הכי טובים שלנו מאז 1966. הרעיון שסאות'גייט לוקח אחורה את הנבחרת שטותי לחלוטין, הסגל הזה לא יותר טוב ממה שהיה לנו בעשורים קודמים".
רק שלא מעט שחקני עבר אחרים, דווקא יצאו נגד המאמן. גארי נוויל היה החריף ביותר מביניהם וטען כי "צריך להוציא את סאות'גייט לחופשה עד למונדיאל". סטיבן וורנוק, שחקן עבר אחר של הנבחרת, הוסיף: "אני לא חושב שהוא זה שיוכל להצעיד את הנבחרת עוד צעד אחד קדימה. נבחרת אנגליה צריכה לשלוט במשחקים, לא ללכת אחורה ולספוג מכל בעיטה למסגרת".
מהפך תדמיתי
הקדנציה של סאות'גייט היא חרב פיפיות. אנגליה הפכה לנבחרת ממושמעת ומסודרת (לפחות עד שהונגריה השפילה אותה...), עם שיטת משחק שלא זזים ממנה במילימטר ובעיקר חיבור חזק מאוד של השחקנים למנג'ר, איזון עדין שבנבחרת התקשו להשיג בעבר. הסגל לא הטיל בו ספק מעולם, והוא ניצל את המעמד שלו כדי לצבור כבוד - שחקן עבר בעל זכויות, מאמן צעיר שהנבחרת מרגישה קרובה אליו אחרי תקופה ארוכה בה אנשי המקצוע שקיבלו את התפקיד היו זרים כמו פאביו קאפלו וסוון גוראן אריקסון או מיושנים כמו סאם אלרדייס ורוי הודג'סון.
7 צפייה בגלריה
ככה זה רק נראה ביורו האחרון. סאות'גייט בטירוף אחרי העלייה לגמר מול איטליה
(צילום: gettyimages)
אבל הטריק הזה הפסיק לעבוד. סאות'גייט בן ה-51 לא מנהל היטב את רשימת הילדים שעומדת לרשותו, ועושה את אחד הדברים הגרועים ביותר שמאמנים מובילים יכולים לעשות: הוא כופה את השיטה שלו על הנבחרת במקום להתאים אותה לשחקנים, והסגל הזה הפוך לגמרי בפוטנציאל שלו מהכדורגל שסאות'גייט דוגל בו.
ביורו זה עוד עבד בזכות הדחיפה הביתית מהמשחקים בוומבלי והמומנטום שנצבר, ואנגליה אפילו הציגה יכולת גבוהה בחלק מהמקרים. אבל זה קרה לא מעט בזכות החוסן והזהירות שאיפשרו שמירה על יתרונות קטנים. ההחלטות ההזויות של סאות'גייט לפני ההפסד בפנדלים בגמר כבר התחילו להסיט את האש לעברו, והשבוע הוא השלים את המהפך התדמיתי - מהאבא החמוד עם הווסטים שהפכו ללהיט אופנתי בממלכה, למאמן המקובע שמביא את אנגליה למונדיאל בכושר נורא.
החלטות מוזרות
כבר ביורו אפשר היה לראות את חוסר ההתאמה בין הפילוסופיה של סאות'גייט לחומר השחקנים, וזה נמשך גם בשנה החולפת. אחרי עוד עונה אדירה במנצ'סטר סיטי, פיל פודן הוא שחקן ספסל שעם כל מגוון התפקידים שהוא ממלא לא מוצא דרך להתבטא בנבחרת; מייסון מאונט, ג'ק גריליש וג'יידון סאנצ'ו, שחקנים טכניים והתקפיים, מתקשים להשתלב בקביעות; היחידים שמקבלים קרדיט מחבורת הצעירים המסעירה שסאות'גייט מבזבז הם בוקאיו סאקה, אבל הקיצוני של ארסנל נעלם כשהוא מתעסק בעבודה טקטית, והקשר האחורי ג'וד בלינגהאם שממלא את ההוראות. בתבוסה להונגריה, נבחרת עם סגל נחות בהרבה, סאות'גייט עלה עם שני קשרים הגנתיים ומנהל משחק חסר ניסיון (קונור גלאגר ששייך לצ'לסי והושאל העונה לקריסטל פאלאס), שלא הצליח לדחוף קדימה לעבר הארי קיין. הכישרון פחות חשוב לסאות'גייט מאשר עמידה נכונה.
וזה הכי בולט במקרה של טרנט אלכסנדר-ארנולד, אולי המגן הימני הטוב בעולם - שבכלל לא נמצא בתוכניות של סאות'גייט. הוא קיבל 62 דקות בהפסד הראשון להונגריה - דווקא בקישור - סופסל במשחק הבא ובשני האחרונים לא נכלל בסגל. מטורף כאשר חושבים על ההשפעה שלו בליברפול. המנג'ר מעדיף את קייל ווקר הוותיק או ריס ג'יימס החסון, והאירוניה היא שדווקא יש המון הזדמנויות למגינים ימניים באנגליה מאחר שסאות'גייט לא מחזיק מאף מגן שמאלי ומציב שם שחקנים מהאגף הנגדי.
סאות'גייט ניסה להתגונן ואז הפיל את עצמו כשאמר: "ליברפול מוציאה ממנו את המיטב בגלל הלחץ הגבוה, אבל הבעיה זה סגנון ההגנה שלה. תמיד יהיו שאלות לגבי ההחלטות שלי, אני פשוט צריך להתעלם מהרעש".
וזו כל התורה בציטוט אחד. רק תחשבו מה אפשר היה לעשות עם טרנט בצד ימין, עם רביעייה קדמית שכוללת את מאונט, פודן, גריליש וקיין, כשאחד הקשרים הנוספים דוחף גם הוא קדימה. מגיע לסאות'גייט כל הכבוד על כך שהוא מאמין בשיטה ולא סוטה ממנה, אבל האנגלים עצמם כבר מרגישים שהוא עושה עוול לנבחרת, בטח כאשר הטקטיקה המבוהלת שלו כבר לא מביאה תוצאות. אלא אם אנגליה תחטוף שישיות מגרמניה ומאיטליה בשני המשחקים הנותרים בליגת האומות, סאות'גייט יהיה זה שידריך אותה גם במונדיאל. הוא מוערך מספיק כדי לצלוח את התקופה הזו ולקבל גיבוי. אבל הוא כבר לא נראה כמו המאמן שאנגליה צריכה, אלא זה שהחזיר לה את הביטחון ועכשיו מסרס אותה במקום לתת לה להתפתח.
