מכבסת המילים
ההבדל בין גוטמן להרוש
"מאמן טירון, מנהל מקצועי של מחלקת נוער שרצה להיות מאמן", ליגלג לפני חצי שנה אלי גוטמן על פטריק ואן לוון ההולנדי, שהשיג את אחוזי ההצלחה הטובים בליגה. "היית שחקן גדול, למה שאחד כמוך לא יהיה מאמן אול דה וויי לונג?", אמר השבוע גוטמן לברק יצחקי, טירון שלא אימן מעולם, בליקוק דו־לשוני.
אחריו התייצב לראיון גל כהן, עוזר מאמן בית"ר ירושלים שהועלה בדרגה בעקבות התפטרותו של ארווין קומאן. כהן הפסיד במשחק, הרזומה שלו כולל אימון נוער ברעננה ומשחקים ספורים בבוגרים, אבל גם אותו גוטמן לא כינה טירון. "קח את זה", הפציר בו סחבק. "אני רואה על הפנים שלך שאתה רוצה להמשיך ולאמן את הקבוצה". פרשן על הפנים.
"אני איש מערכת", הצטנע כהן. "לא לא לא, אל תגיד את הדברים האלה!" נזף בו גוטמן. "מה זה איש מערכת? זאת אומרת שהיום אפשר לעשות אותך גם במקום הרוש?"... הרוש הוא כמובן מאיר הרוש, האפסנאי שנותן את הנשמה בבית"ר ירושלים כבר יותר מ־30 שנה. הוא בטח תרם לה יותר ממאמן העבר הנפוח, שבקדנציה הקצרה שלו במועדון קיבל גם תקציב מנופח, והשניא את הכדורגל על האוהדים.
זהו בדיוק גוטמן. מכסח זרים ומחניף לחברים, מלהג קלישאות נבובות ומשוכנע שהוא פרופסור לניתוח מערכות. על מנת להישמע מרשים עוד יותר הוא גם נוהג לתקוע ביטויים באנגלית. "תרצה את הנבחרת אחרי שתעשה אליפות בק־טו־בק?" שאל לא מזמן את ברק בכר, בעוד ראיון מסדרת לק־טו־לק.
סיבה טובה לחזור למשחקו הראשון של בכר כמאמן בוגרים, באוקטובר 2012, אחרי הפסקת עבודתו של גילי לנדאו בקריית־שמונה. בכר, שהיה עוזרו וקודם לתפקיד, נשאל אז לגבי מעמדו והשיב: "אני איש של מערכת. מה שאיזי שרצקי יגיד אקבל בשמחה, גם אם יחליט להביא מאמן מעליי, יגיד לי לרדת לנוער או שאהיה אפסנאי". מאז, אולי בגלל שאף פלצן לא נתן לו עצות אחיתופל, הוא דווקא התקדם יפה. אול דה וויי לונג.
והרוש? עליו אף אחד בבית"ר לא יחשוב אפילו לוותר. כדי להישאר במועדון כל כך הרבה שנים אתה צריך להיות חרוץ, מסור, רציני ואחראי. בניגוד גמור לעבודה שבה אתה יכול לברבר שלוש שעות פעמיים בשבוע, להזיז דיסקיות על לוח מגנטי, לזרוק מילים כמו "קומפקטיות" ו"תבניות משחק", ולנתח את התפלגות מהמרי הטוטו. להיות פרשן כדורגל בישראל, כל אחד יכול.
האיש הקטן
האלוף שפירא והעלוב כץ
עשרים שנה חלפו מאז פטירתו של רובי שפירא, שהביא להפועל חיפה את האליפות הראשונה והאחרונה בתולדותיה. בכל מועדון שמכבד את עצמו היו מוקירים את פועלו וזכרו בכל דרך אפשרית, בהשתתפות בני משפחתו. החשבונאי הקנאי יואב כץ עושה בדיוק את ההפך.
לפני המשחק מול הפועל באר־שבע ביום שני הקריא הכרוז כמה מילים לזכרו של שפירא – מחווה של כ־20 שניות לציון 20 שנה בלעדיו. רעייתו, ילדיו ונכדיו לא הוזמנו. בדקה ה־20 החליטו אוהדי הקבוצה לכבד את הבעלים האהוב במחיאות כפיים בעמידה. גם במועדון הכדורסל יערכו טקס לזכרו לפני משחק הבית הקרוב. רק כץ פוחד עדיין מצילו ויוצא ידי חובתו באזכור עלוב, שכבר עדיף היה לוותר עליו בכלל.
באמצע שנות ה־90 שינה שפירא את הסמל המסורתי של המועדון, שבמרכזו הפטיש והמגל, ושילב בו כריש – שביטא את הקשר שלו לעולם הדגים שבזכותו עשה את הונו. כץ, משום מה, לא החליף את הכריש שבסמל למנהל חשבונות קטנוני. או לפחות לסרדין.
המדענים
בלומפילד, חידושים, המצאות ותבריזי
"ועידת החדשנות בספורט" נערכה השבוע בבלומפילד, בהשתתפות לא מעט עסקנים וטכנוקרטים מהכדורגל, הכדורסל והוועד האולימפי. היא כללה הרצאות, מצגות ופאנלים, תחת הסיסמה "מדינת הספורט והטכנולוגיה 2021". עד כדי כך חשוב היה האירוע, שאפילו מנכ"ל ההתאחדות יוסי שרעבי, השופט לירן ליאני והקשר עידן ורד כיבדו אותו בנוכחותם.
24 שעות קודם נערך באותו מקום משחק ליגת העל בין הפועל ת"א להפועל ירושלים. אף אחד מהשלושה הנ"ל לא הרצה בכנס על החידוש הטכנולוגי שהומצא שם: דגלים של קוונים ממקל של מטאטא. עם זאת, מאוחר יותר בשעות הערב הפציע באחד הערוצים נציג איגוד השופטים, המשבץ איתן תבריזי. כן, אותו תבריזי שלפני כחצי שנה שובץ בעצמו למשחק פרטי לכבוד יום הולדתו של משה חוגג, בהתנדבות. גאוני האיגוד אפילו לא הבינו אז את הבעייתיות שבדבר, אך בעלי בית"ר ירושלים היה אסיר תודה.
ומה אמר תבריזי על שערוריית הדגלים בבלומפילד? "אירוע כזה לא יחזור, אף אחד לא מטאטא פה מתחת לשולחן". ברור, כי כבר אין מטאטא.
הנגרר
מנשה זלקה נקרא לדגל
אם יש דבר אחד שהכדורגל השכונתי שלנו יכול להתגאות בו, זה הדו־קיום. מדי שבוע שחקנים יהודים כובשים שערים במדי קבוצות ערביות, ערבים עושים זאת עבור קבוצות יהודיות, כולם מתחבקים עם כולם ורצים לחגוג עם האוהדים. הכדורגל הוא דת שמחברת את כולם, למעט מועדון גזען אחד וכמה חשוכים ביציעים. וכמו במגרש, תמיד יהיו שחקנים שייגררו לפרובוקציות וייקראו לדגל.
קחו למשל את דובב גבאי. כשכבש פעם במדי בית"ר ירושלים בסכנין הוא חגג באצטדיון דוחא עם דגל ישראל, מחווה שוויתר עליה כשהבקיע עבור הפועל אום אל־פאחם או מכבי אחי נצרת. כלומר, זה לא עניין של אידיאולוגיה פטריוטית, אלא יותר חנפנות פופוליסטית.
בשבת, אחרי שהפועל חדרה ניצחה את בני־סכנין, התעטף הקפטן שלה מנשה זלקה בדגל הלאום שנזרק אליו מהיציע, למרות שגם שחקני היריבה לא ייצגו מדינה אחרת.
שלום מנשה, למה לא דגל של המועדון?
"קודם כל חשוב להגיד שהפועל חדרה היא קבוצה שהדו־קיום נר לרגליה. הקפטן השני שלנו זה דיא לבאבידי והשלישי זה וויסאם רבאח. למשחק הזה האוהדים שלנו באו עם המון דגלי ישראל, בעקבות מה שהיה שבוע קודם בסכנין נגד בית"ר, כשהניפו דגלי חמאס ביציע. לכן ראיתי לנכון לקחת את אחד הדגלים ולהתעטף איתו. אני גאה במהלך הזה".
אילו היית מקבל הצעה מפתה מסכנין, לא הייתה לך בעיה לשחק שם, נכון?
"כן".
ואילו היית מבקיע עבורה היית חוגג עם דגל ישראל?
"לא, לא אעשה דברים כדי לתקוע אצבע בעין. חגגתי עם האוהדים שלי".
ככה הם שחקני הכדור־דגל שלנו, ואת מי מעניין שבעוד שנה בדיוק דגליהן של 32 מדינות יונפו בקטאר? העיקר שלנו יש את הדוחא שלנו.
המביך
עמיחי שפיגלר מתבלבל ומתפתל
דבר כזה לא זכור מאז שאלי אילדיס רצה להראות כמה הוא מבין בכדורגל, והדגיש שנבחרת גרמניה שיחקה מול צפון־מקדוניה בלי רוברט לבנדובסקי הפצוע (ולא בגלל שהוא פולני).
שלשום היה זה השדר עמיחי שפיגלר, שדיווח בדקה הרביעית למשחק ליגת האלופות בין ליברפול למילאן: "אלכסנדר־ארנולד יושב על הספסל, גם רוברטסון יושב על הספסל, ויינאלדום אפילו לא בסגל". אכן מפתיע, בהתחשב בכך שהקשר ההולנדי סיים כמה דקות לפני כן משחק במדי קבוצתו, פריז סן־ז'רמן, ולכאורה יכול היה לזפזפ למפגש בסן סירו.
כשתאונות עבודה כאלה קורות, מן הראוי שהשדר המפשל יודה בטעותו ויתנצל. שפיגלר, רק כעבור שמונה דקות וכנראה גם לא מעט מסרונים, העדיף להתפתל: "ברשימת החסרים של ליברפול הזכרתי מקודם את ויינאלדום. זה רק בגלל שהוא עבר לפ.ס.ז' העונה. לא בגלל שהוא חסר". ברור, רק חבל שהוא שכח להזכיר את שאקירי, שעזב את ליברפול אחריו.
נתראה במשחק המרכזי ביום שני: מכבי חיפה, שתפתח בלי ניקיטה רוקאביצה, נגד בית"ר ירושלים, שתחסר את אלירן עטר.
מילה זו מילה
"נראה לי שססואולו קצת קטן על סולומון, אבל אני האחרון שיגיד דבר כזה"
הפרשן נדב יעקבי, האחרון שזוכר מה הדבר האחרון שהוא אמר.
