את כישרונו יוצא הדופן של ארטיום דולגופיאט, האלוף האולימפי הטרי בהתעמלות, ישראל לא הייתה הראשונה לזהות. למעשה, כשהיה בן 12, ההתעמלות האוקראינית כבר בנתה עליו הרים וגבעות. כבר אז הוא היה פעמיים אלוף אוקראינה בקטגוריית הגיל שלו – והכוונה הייתה להעביר אותו מעיר הולדתו דנייפרופטרובסק אל הבירה קייב, במטרה שיחיה בתנאי פנימייה ויתפתח כמתעמל בכיר במדינה שהצמיחה אלופים אולימפיים רבים בענף היוקרתי כל כך.
טוקיו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
למזלנו, להורים שלו היו תוכניות אחרות. מיואשים מהמצב הכלכלי הגרוע באוקראינה, הם הודיעו לבנם ב-2009: אנחנו עולים לישראל. ההתעקשות הזו שווה לנו היום מדליית זהב אולימפית שנייה בתולדות ישראל – וראשונה בענף ההתעמלות.
הילד הכי קטן בכיתה
עוד קפיצה קטנה אחורה בזמן. אולג, אביו של ארטיום, שעבד באוקראינה כטכנאי חשמל ברכבת והתאמן בעצמו בעבר בהתעמלות – רצה שבנו יתנסה אף הוא בענף. כשארטיום היה בן שש, אביו שלח אותו לראשונה לחוג התעמלות. דולגופיאט סיפר בעבר בריאיון ל"וסטי" על ימיו הראשונים בענף: "אני זוכר שנכנסתי לאולם וראיתי המון ילדים קופצים על טרמפולינות ועושים סלטות. הם היו גדולים ממני בכמה שנים, אני הייתי הכי קטן בקבוצה. התחלתי מאימון בשבוע, אחר כך פעמיים ובהמשך עליתי לשלוש".
דבר נוסף שדולגופיאט זוכר מאותם ימים הוא את השיטות של המאמן לנטוע בו מוטיבציה. "המאמן הבטיח לי סוכריה אם אבצע את התרגילים. בהמשך הוא החליף את הסוכריה במיץ. אבא שלי החל לתכנן לי כבר יעדים ספציפיים ובגיל 11 כבר התאמנתי 4-5 שעות בכל יום".
בריאיון אחר שהעניק לוועד האולימפי סיפר גם על הצד הקשוח של המאמנים באוקראינה ואיך סיים אימונים רבים בבכי. "באוקראינה לא קוראים למאמן בשמו, אלא בשם שלו ובשם אביו מפאת כבוד כלפיו", אמר.
"המאמן היה מציב לי מטרות מקצועיות, אם לא הייתי מבצע אותן בתוך שעה וחצי הוא היה שולח אותי לאימון כושר – והוא ידע שאני לא אוהב את זה. אם לא ביצעתי את מה שנדרשתי על הצד הטוב ביותר, הוא לא היה משחרר אותי הביתה".
ארטיום דולגופיאט וסרגיי וייסבורג לאחר הזכייה בזהב
(צילום: אורן אהרוני)
ברוך הבא לישראל
מחוספס ומחושל מהיחס הנוקשה שקיבל באוקראינה, הגיע דולגופיאט לישראל. משפחתו התמקמה תחילה בלוד, והוריו מיהרו למצוא עבודה גם כדי לממן את אימוני ההתעמלות של בנם המוכשר. ל"וסטי" סיפר כי עד שעלה לארץ לא ידע הרבה על יהדות מעבר לכך שסבתו יהודייה. בכלל, הרעיון של לעבור למקום שהוא לא מכיר – דווקא בנקודה קריטית בהתפתחותו כמתעמל – נראה לו מוזר אז. הוא נחת בארץ בחודש יוני הלוהט, וסיפר בעבר כי היה לו קשה לנשום בגלל החום הכבד שאליו לא היה רגיל. דולגופיאט השתלב במהרה בקבוצת ההתעמלות של מכבי ת"א, שם החל להתאמן תחת סרגיי וייסבורג, מאמן ההתעמלות הבכיר המדריך אותו עד היום.
דולגופיאט סיפר כי למרות שהאולם היה שונה והאנשים היו שונים, לפחות בהקשר הספורטיבי המעבר היה חלק. בשפת ההתעמלות הוא כבר שלט היטב. עברית, לעומת זאת, הוא לא ידע אז, דבר שהקשה עליו מאוד בבית הספר. בנקודה מסוימת נודע למשפחתו על תיכון שבח מופת בתל-אביב, שבו לומדים עולים רבים ממדינות ברית המועצות לשעבר, ודולגופיאט עבר ללמוד שם. על בחינות הבגרות נאלץ לוותר גם בגלל קשיי השפה וגם בגלל הצורך להקדיש שעות רבות ככל האפשר לעיסוקו המרכזי: התעמלות.
במכבי ת"א פגש דולגופיאט גם את המתעמל פורץ הדרך ומי שיהיה למודל לחיקוי עבורו ולחבר קרוב, אלכס שטילוב. דולגופיאט הצעיר, שהיה צנום מאוד בילדותו, ראה את שטילוב לוקח את ההתעמלות הישראלית למקומות שטרם הכירה: גמרים אולימפיים במכשיר בודד, מדליות מאליפויות עולם ואירופה. "שטילוב היה לי כמו אח גדול שתמיד רוצה לעזור לי", סיפר בעבר. "הוא השראה גדולה עבורי". כמו שטילוב, גם דולגופיאט גילה חיבה מיוחדת למכשיר הקרקע והתמקצע בו.
ההופעה הראשונה ב"משחקים האולימפיים" הייתה במהדורת הנוער שלהם, לפני שבע שנים בנאנג'ינג שבסין. אז זה עוד לא נגמר במדליה, אלא במקום שמיני בקרקע ועשירי בקרב-רב, אבל בטח לא אחד כמו דולוגפיאט מפחד מדרך ארוכה.
אולג דולגופיאט, אביו של ארטיום לאחר הזכייה בזהב האולימפי
(צילום: ליהי קרופניק)
6 צפייה בגלריה
ארטיום דולגופיאט בן ה-14 (משלב ידיים) ואלכס שטילוב בהדר יוסף בתמונה מ-2011
(צילום: רלי אברהמי)
התלמיד עלה על רבו
שמו עלה לראשונה לכותרות ב-2015 כשהיה בן 18 והפתיע עם ניצחון על שטילוב באליפות ישראל. בתקשורת הידיעה הזו התקבלה בהפתעה רבה, הכותרות כמובן עוד לא התעסקו בדולגופיאט אלא בשטילוב ש"סיים רק שני באליפות ישראל". אף אחד מחוץ לענף ההתעמלות עוד לא ידע להעריך אז איזה יהלום גדל לנו מתחת לאף.
ההישג הבינלאומי הראשון הגדול – וזה שהציב אותו רשמית כיורשו של שטילוב - היה באליפות העולם לפני ארבע שנים במונטריאול. דולגופיאט זכה במדליית כסף, והיחיד שהקדים אותו היה מתעמל העבר היפני הנפלא קנזו שיראי.
מאז, גם אם לא זכה תמיד במדליה, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחוד החנית של המתעמלים במכשיר הקרקע. שנתיים אחרי הזכייה במדליית הכסף באליפות העולם הוא שיחזר את ההישג באליפות בשטוטגרט. באליפויות אירופה סיים ארבע פעמים על הפודיום, כולל מדליית זהב בשנה שעברה, למרות הכנה שנפגעה בגלל סגרי הקורונה ובידודים שנכפו עליו. "הייתי בשמיים", סיפר אחרי הזכייה ההיא, "התרגשתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי".
לצד הישגים, דולגופיאט התמודד גם עם לא מעט פציעות במהלך הקריירה, כולל כאלו שממש העמידו את המשך הקריירה הספורטיבית שלו בסכנה. מי שתמיד היה לידו בכל הקשור לצד הבריאותי, ואף חגג איתו היום עם דגל ישראל, רגע אחרי הזכייה, הוא פיזיותרפיסט הספורט אדם בדיר.
קור הרוח והסיכון שהשתלם
שורת ההישגים הארוכה בשנים האחרונות הפכה את דולגופיאט (24) למועמד טבעי למדליה אולימפית. ציון בהתעמלות מורכב משני אלמנטים: דרגת קושי הנקבעת על פי האלמנטים האקרובטיים שהמתעמל כולל בתרגיל, ואיכות הביצוע.
דולגופיאט ידוע כמתעמל שמבצע תרגילים בדרגות קושי גבוהות במיוחד. יש בכך כמובן סיכון מסוים, אבל מצד שני כל עוד הוא מצליח לבצע את התרגיל בצורה טובה – הוא יודע שהוא אמור להתברג גבוה מאוד בצמרת בזכות דרגת הקושי. כך, למשל, היום בגמר האולימפי, אי דיוקים כאלו ואחרים כמו יציאה קטנה עם הרגל מהמזרן, לא מנעו ממנו לקבל ציון גבוה מספיק כדי לזכות במדליית הזהב הנחשקת.
אחד הדברים הבולטים בדולגופיאט הוא השקט וקור הרוח שהוא משדר רגע לפני שהוא עומד לבצע את התרגילים המסובכים כל כך על המזרן. "אני מנטרל את עצמי מכל מה שלא קשור לעשייה שלי", סיפר בעבר לוועד האולימפי, "לילה לפני התחרות אני מבצע לעצמי סימולציה של התרגילים. באולם עצמו אני לא מסתכל סביבי ולא מקשיב לאף אחד. זז לאיזו פינה, מתרכז בעצמי ובמה מוטל עליי לעשות".
היום הריכוז והשקט הפנימי של דולגופיאט העניקו לישראל את ההישג הספורטיבי הגדול ביותר בתולדותיה.
