לפני שנה בדיוק, נבחרת הנשים של ישראל הובסה 12:0 נגד נבחרת איטליה. על הנייר, זה היה ההפסד הגדול ביותר של נבחרת הנשים במשחק רשמי. אבל על הגוף והנשמה, זו צלקת; תוצאה שכל שחקנית שהייתה על המגרש לא תשכח.
עוד כתבות למנויים:
כי להיות כדורגלנית בישראל יכול להיות עסק מאוד מתסכל. התקציבים כמעט שלא קיימים ביחס לאלה שמקבלים הגברים, וברגע שתפשלי – עיתונות הספורט תיזכר בקיומך, ותהיה שם לרוב כדי ללעוג ולהגיד לך שאת לא מספיק טובה, כישרונית או נחושה, הקיפי בעיגול את התשובה הנכונה וניפגש בהפסד הבא.
אלא שכאוס הוא לא בור, כבר אמר הלורד בייליש ב"משחקי הכס" - כאוס הוא סולם. ונועה סלימהוגיץ' - הישראלית הראשונה שהוחתמה בקבוצה מה"סרייה A", הליגה האיטלקית הבכירה - טיפסה על הסולם הזה במהירות, כמו הכישרון הגדול שהיא. כמה חודשים אחרי המשחק הנורא ההוא, היא כבר ישבה מול המאמן של קבוצת הפאר מילאן, סגנית אלופת איטליה, ושמעה ממנו שמכל המשחקים בקריירה שלה – דווקא הכאוס שכלל 12 מכות, היה גם הסולם שהביא אותה בגיל 18 לפסגת הכדורגל העולמית. "אחרי שהסוכנת שלי אמרה לאבא שלי שמילאן הגדולה רוצה להחתים אותי, נפגשתי עם המאמן מאוריציו גאנץ, והוא אמר לי שהוא ראה את המשחק שלי בנבחרת מול איטליה. החזרתי לו מבט מוטרד, והוא ענה: 'אל תדאגי, למרות התוצאה, ראיתי מיד שיש בך משהו מיוחד'", היא אומרת בראיון ממילאנו.
6 צפייה בגלריה
דווקא בתצוגת נפל של הנבחרת, המאמן של מילאן שם לב לכישרון של סלימהוגיץ'
(צילום: רויטרס)
הוא בא לראות כישרונות, לא לוח תוצאות.
"בדיוק, וזה הפתיע אותי. מוזר להגיד את זה, אבל זה דווקא היה אחד המשחקים הטובים שלי בנבחרת, וכשהוא ראה אותי מול שחקניות מהליגה האיטלקית הוא הבין שאני יכולה להשתלב פה".
אם כדורגלן ישראלי היה משחק בקבוצת הגברים של מילאן, הוא היה מקבל סיקור זהה לשלך?
"אני חושבת שגבר היה מקבל הרבה יותר פרגון. אני יודעת שזה עצוב לומר, אבל אני מסופקת ממה שיש. ברור שזה לא כמו אצל בנים, אבל אני מעריכה את הפרגון הבסיסי שכן קיבלתי אישית. אבל כנבחרת? לא משנה מה נעשה, ימצאו את הדבר הרע להגיד".
איך בכלל קמים מ-12:0?
"אחרי הפסדים יש לי את חוק ה-24 שעות. אם הפסדתי, אני כועסת, עצובה, מתוסכלת - מותר לי. אבל, וזה אבל גדול, אחרי 24 שעות אני עוברת הלאה. הפסדים הם חלק מהדרך, אבל אם אתקע על כל הפסד זה ימנע ממני להתפתח. אז אני נותנת לעצמי 24 שעות להתבאס, וחוזרת לעניינים".
נועה סלימהוגיץ’ נולדה כוכבת. לא רק על המגרש, גם על המסך. בגיל 15 היא השתתפה בריאליטי "הבנים והבנות", נבחרה לחביבת הקהל וסיימה במקום השני. “במשימת חצי הגמר בכיתי שם כמו ילדה. היינו צריכים להחזיק שני דליי מים מלאים, בשלב מסוים לא הרגשתי את האצבעות אבל ידעתי שכדי להגיע לגמר אני צריכה לשרוד. בכיתי והמשכתי עם כל הכאבים, ובסוף הצלחתי. הייתי גאה”.
שם היא גם הכירה ספורטאית אחרת, מי שלימים תהפוך למדליסטית אולימפית, אבישג סמברג. “שמעתי שאחרי האולימפיאדה היא אמרה שהיא מתרגשת מעליית העוקבים שלה באינסטגרם. האמת? זה כיף גדול, אני מבינה אותה. בסופו של דבר, לפני המספרים היבשים, אלה פשוט אנשים שמתעניינים בתוכן שלך וביום-יום שלך”.
איך את חווה את ההערצה מצד העוקבים?
“מלא בנים כותבים לי, הרבה יותר מבנות. מודה שאת רוב ההודעות אני לא פותחת, כי לכי תתחילי לענות לכולם, והרבה מזה באיטלקית. אבל אין הצקות, כולם חמודים”.
איך נראית המודעות בספורט הנשי לעידן המי־טו? יש נהלים שהשתנו?
“חד־משמעית. בנבחרת, למשל, הבהירו לנו שאם אנחנו נתקלות במשהו בסגנון הזה, אז יש למי לפנות, ואנחנו מקבלות גם הרצאות בנושא להגברת המודעות. אם אנחנו בחדר ההלבשה, ומישהי זקוקה לפיזיותרפיסט, אז ברור לכולן שהוא לא נכנס לחדר עד שכולן אומרות שהן מוכנות וסיימו להתלבש. אין הפתעות, יש מודעות”.
מה חשבת בתור ספורטאית ואישה על פרשת אצילי ומיכה?
“האמת שלא הופתעתי, בוא נגיד ככה. היה לי עצוב לשמוע, אבל אירועים כאלה כל כך נפוצים היום. העולם נהיה משוגע, אני כבר לא מופתעת מדברים כאלה”.
שר הספורט אמר בראיון אצלנו שהם היו צריכים להתנצל בפני הנערות על מסע השיימינג לפני החזרה למגרשים, בתור מודל לחיקוי לילדים. מסכימה?
“כן, אני מסכימה איתו, זה נראה לי בסיסי. גם בשביל אצילי ומיכה ולטובתם, הם היו יכולים למתן את זה בתקופה שבה יש כלפיהם הרבה עליהום ושנאה. אולי זה האגו שמונע מהם לעשות את זה, אני לא יודעת מה עובר להם בראש, אבל הדבר הנכון הוא לבוא ולהתנצל”.
מילאן ממש לא הייתה הקבוצה הראשונה ששמה עין על הדבר הבא בכדורגל הנשים בישראל. עוד לפני שסלימהוגיץ' הגיעה לאיטליה, היא הספיקה להגיע להתרשמויות בצ'לסי האנגלית, אתלטיקו מדריד מספרד והופנהיים מגרמניה. למעשה, כבר בגיל 12 היא שמעה בפנימייה בוינגייט שמייעדים אותה לגדולות. "הצלחתי לבלוט שם מבין כל הבנות, למרות שהייתי הכי קטנה וחלקן היו בנות 18. הבינו שאני פוטנציאל גדול, ושאם אמשיך להשקיע אוכל להגיע לרמות הכי גבוהות", היא אומרת. "זה לא גרם לי לעוף על עצמי, פשוט הייתי מודעת לזה שאם אעבוד קשה, אוכל להצליח".
אם כבר הצלחה, בואי נלך על הקצפת. מונדיאל הנשים הוא אירוע ספורטיבי ענק. להוביל את ישראל לשם זה אחד היעדים מבחינתך?
“כן, אני באמת חושבת שאנחנו יכולות לעשות את זה תוך כמה שנים. אני בטוחה שעם הניסיון של השחקניות הבוגרות והרצון וההתמדה של הצעירות, אנחנו יכולות לייצר משהו גדול. לא סתם סיימנו בהפסד מינימלי של 1:0 מול גרמניה במוקדמות המונדיאל. אנחנו כן מסוגלות, ואני מאוד מאמינה בנבחרת שלנו. לא אני אביא אותנו לזה לבד, אבל יחד? בהחלט”.
ההורים שלך עלו לישראל ב־92’ מבוסניה בעקבות מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, ויש לך גם דרכון קרואטי. הייתה מחשבה לשחק בנבחרת קרואטיה?
“פעם זו הייתה בדיחה בין החברות, שאמרו, ‘בסדר, אם ישראל לא תהיה טובה, תמיד תוכלי לשחק בנבחרת קרואטיה’, אבל זה אפילו לא עבר לי בראש. אני אוהבת את ישראל ואני רוצה שנבחרות שיעלו לשחק נגדנו יגיעו עם אותם החששות שיש למי שמשחקות נגד איטליה או גרמניה. שלא יגידו, ‘אה, הוגרלנו לשחק נגד ישראל? סבבה’. אז לא. אני רוצה לסיים את הקריירה שלי כשאני אומרת, ‘הייתי שם כשישראל הייתה במונדיאל’”.
היא נולדה בירושלים, וכשהייתה בת שש המשפחה עברה לנתניה. כשאמא שלה שאלה לאיזה חוג היא רוצה להירשם, היא הלכה בעקבות אחיה הגדול ובחרה בכדורגל. "ההורים שלי חשבו שאחרי כמה פעמים יימאס לי, ואז הם שמו לב שאני מחכה לכל אימון כאילו זה יום ההולדת שלי. הם הבינו שאני באמת טובה ובאמת רוצה את זה. אני זוכרת שאבא שלי אמר לי יום אחד, 'ביום שאני אצטרך להגיד לך ללכת לאימון ותגידי שאין לך כוח לזה, אדע שזה לא בשבילך'". היום הזה לא הגיע.
"הכושר הגופני שלי היה הדבר הראשון שהייתי צריכה להשתפר בו. כולן מתבאסות לרוץ, זה לא החלק המהנה באימון, אבל כולן סביבי עשו את זה באיזי שלהן ורק אני הרגשתי קושי באימוני מאמץ ובריצות. היום זה הרבה יותר קל לי".
שנה לאחר מכן היא כבר שיחקה בקבוצת הילדים של מכבי נתניה, אחרי שהמאמן שראה אותה בחוג ניגש לאביה ואמר לו: "אני רוצה את הבת שלך בקבוצה שלי". העובדה שהיא הייתה הבת היחידה בין 30 בנים, לא הפריעה לה לבלוט גם שם. "אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי יותר, רק כי הם בנים ואני בת. בהתחלה קצת התביישתי, אבל אחרי כמה אימונים נפתחתי והרגשתי חלק בלתי נפרד מהם. ובמשך חמש שנים הם היו מדהימים ולא גרמו לי להרגיש שונה".
עם אילו סטיגמות היית צריכה להתמודד מצד החברה?
"יש את העניין ש'כדורגל זה לבנים'? אז שטויות. זה שבנות לא יודעות לשחק כדורגל? שטויות. זה שכל הבנות שמשחקות כדורגל נראות כמו בנים? שטויות. זה פשוט לא מעניין ולא צריך להתייחס לזה".
הכינוי “טום בוי” ליווה אותך בשנים האלה?
"הוא רדף אחריי הרבה זמן, כי הייתי עם הבנים ששיחקו כדורגל וזה יותר עניין אותי. היום, במבט לאחור, זה לא מעליב בכלל. היה לי יותר כיף עם הבנים ויותר הסתדרתי איתם, אין מה לעשות. פעם הייתי לוקחת ללב, ולאט לאט נהייתי אדישה לזה. בסופו של דבר, גם אלה שקראו לי טום בוי רצו שאשחק בקבוצה שלהם".
ההורים שלך ספגו תגובות על הבחירה המיוחדת של הבת שלהם?
"אמהות אחרות היו בשוק שאמא שלי נותנת לי ללכת לשחק כדורגל, ולמה לא משהו אחר, וכאלה. אבל אמא שלי תמיד אמרה להן שכל עוד זה מה שאני אוהבת, זה לא משנה מה זה. היום כל החברות סביבה הכי מפרגנות בעולם ואומרות לי שאני מביאה גאווה".
לבנות מותר לשחק עם בנים עד גיל 13, היית ממליצה לשחקניות צעירות להתחיל בקבוצות משולבות עם בנים?
"האמת, כשהייתי בת שבע לא ממש הייתה בחירה, כי לא הייתה קבוצת בנות באזור שלי. אז שיחקתי עם בנים כל זמן שיכולתי, וזה הדבר שהכי פיתח אותי בקריירה. כשהבן אדם שמולך משחק מהר יותר, אז תוך כמה אימונים גם את תשתפרי. אני חושבת שזה נכון, בגילים חמש-עשר אפשר לשלב בין בנים לבנות וזה תורם לקצב המשחק, לאגרסיביות ולהתפתחות שלך כשחקנית. אני ממליצה לילדות בגיל שש-שבע, כשעדיין אין פערים גופניים, לשחק בקבוצות עם בנים. אבל אם את מתחילה לשחק רק בגיל 11־12, זה כבר מאוחר מדי. את לא תדביקי את הפערים הגופניים".
כשכבר לא הייתה יכולה להמשיך ולשחק עם בנים, סלימהוגיץ' עברה לאקדמיה של וינגייט ובגיל 12 הסתגלה לתנאי פנימייה בשם החלום הגדול – להיות כדורגלנית מקצוענית. "מצד אחד זה בא לי בול בזמן", היא אומרת, "כי פגשתי שם בנות כמוני וידעתי שבקלות אתחבר אליהן, אבל זה לא דבר הגיוני לעזוב את החברים מהבית ולעבור לפנימייה, כי תרצי או לא, את משאירה את העולם שלך מאחור. הקשר דועך, חברים שפגשת כל יום את בקושי פוגשת בסופ"שים, אבל זה היה לי ברור שאני הולכת על זה".
ידעת להעריך את התמיכה שקיבלת מההורים בזמן אמת?
"חד־משמעית, אבא ואמא שלי הם בדיוק מה שספורטאי צריך כדי להצליח. לא מובן מאליו לשלוח את הילדה שלך לגור מחוץ לבית בגיל 12, זה לא מובן מאליו שהם אמרו לי, 'אוקיי, אם את אוהבת את זה, אנחנו איתך ותומכים בך'. לילדות אחרות שהכרתי עשו יותר בעיות, שגרמו להן לעבור לפנימייה רק בגיל 15־16. כשדיברתי עם ההורים, הם רק רצו לוודא שזה באמת מה שאני רוצה, ומרגע שעברתי לשם – הם היו אפילו 'אובר' ממה שהם.
"לפני כמה שנים עברתי את הרגע הקשה ביותר בקריירה שלי. היה לי שבר מאמץ במפשעה, שהשבית אותי מכדורגל לחצי שנה. לא ראיתי איך הכאב הזה יכול להיעלם, אבל הייתה לי תמיכה אינסופית מהמשפחה, שלא נתנה לי להוריד ראש לשנייה".
זוכרת את המשחק הראשון אחרי הפציעה?
"זו הרגשה מדהימה לספורטאי שכל כך מתגעגע למקום שהוא אוהב. באותו משחק עדיין כאב לי, הרופאים אמרו שאין מה לעשות חוץ מלתת לזה זמן. אחרי כמה ימים בכיתי לאמא שלי שהכאב הזה יישאר לנצח, ושאני לא אחזור ליכולת שהייתה לי. היא אמרה לי שזה אולי ייקח זמן, אבל הכל עובר. היא צדקה".
מהאקדמיה לכדורגל בוינגייט היא עברה לשחק במכבי בנות עמק חפר מליגת העל בישראל, ובעונה שעברה הובילה אותה למקום השלישי בליגה ולגמר גביע המדינה. בכל הזמן הזה, היא ידעה שהעתיד שלה מחכה באירופה, בקבוצות הטובות ביותר בעולם. "זה היה מסע ארוך וחיכינו להצעה הטובה ביותר שהכי תתאים לי, וכשהגיעה הצעה ממילאן היה לי ברור שאני הולכת על זה ושכאן יתחיל המסע שלי", היא אומרת.
המאבק על מקום בהרכב של קבוצה כמו מילאן הוא אתגר לכל שחקנית בעולם, בטח כשאת בת 18 וזו שנתך הראשונה בחו"ל. סלימהוגיץ' ידעה, כבר מאותה שיחה ראשונה עם המאמן, שיהיו תקופות שבהן היא תשחק בקבוצת הנערות של מילאן ותצבור שם דקות משחק, עד שתהיה מוכנה להיות חלק קבוע מהקבוצה הבוגרת. ואת ההזדמנות הזו היא לוקחת בשתי ידיים. השבוע היא הבקיעה ארבעה שערים במדי הקבוצה הצעירה של מילאן, שבה משחקות שחקניות עד גיל 19.
בשיחה ההיא עם המאמן של מילאן, היה גם תיאום ציפיות לגבי המקום שהוא מייעד לך?
"כן, הוא הכין אותי לזה שלא כל כך מהר אקבל דקות משחק בקבוצה הבוגרת. מבחינתי אם זה לשחק 90 דקות בקבוצה הצעירה או חמש דקות בבוגרת, עדיף לי כרגע לשחק בקבוצה הצעירה. גם שם הרמה גבוהה מאוד".
לא היה עדיף לשחק בקבוצה פחות גדולה ממילאן, אבל במקום שייתן לך לקבל דקות בקבוצה הבוגרת מהרגע הראשון?
"אני יכולה לשחק בקבוצה אחרת, אפילו בליגה האיטלקית, ובכל משחק להיות על המגרש מחצית שלמה או אפילו 90 דקות, אבל האימונים יהיו פחות קשים וזה יפגע בהתפתחות שלי. ואני לא רוצה להיעצר. אני אומרת לך את זה כאילו זה ניתוח קר, אבל ברור שזה קשה כי הכיף הוא לשחק. קשה להתאמן כל השבוע ובסוף לשבת על הספסל".
ריאלי לחלום על אליפות איטליה העונה?
"כרגע יובנטוס רחוקה מאיתנו, אבל גם מהמקום השני אפשר להגיע לליגת האלופות ואנחנו צריכות לכוון לשם. זה אפשרי, אבל האליפות היא לא אופציה כרגע".
כדי לקבל פרופורציות, לקבוצה הכי טובה בישראל יש מקום בליגה הראשונה באיטליה?
"לא בצמרת כמובן, אבל כששיחקתי עם מילאן נגד קבוצות התחתית כאן, חד־משמעית הרגשתי שאלופת ישראל לא נופלת מהן. השחקניות בארץ לא פחות מוכשרות, הפערים הם במספר האימונים, איך נראים האימונים האלה ובאיזה כושר את מגיעה למשחק".
אלה המקומות שבהם הרגשת את הקושי הגדול כשהגעת לאיטליה?
"לחלוטין. הכושר הגופני שלי היה הראשון שהייתי צריכה להשתפר בו. כולן מתבאסות לרוץ, זה לא החלק המהנה באימון, אבל כולן סביבי עשו את זה באיזי שלהן ורק אני הרגשתי קושי באימוני מאמץ ובריצות. היום זה הרבה יותר קל לי".
בארץ יש פחות השקעה באימונים, כי יש פחות תחרות על ההרכב?
"בארץ שחקניות באות אחרת לאימון. כאן אתה מרגיש שזה מקום עבודה, אין מסירה סתם או בעיטה בשביל הכיף. בארץ פחות משנה, כי יש שחקניות שבתחושה שאם המקום שלהן בטוח בהרכב, הן לא צריכות לתת מאה אחוז, ועדיין יהיו בהרכב".
הכישרון הגדול שלה, כמוסרת מצטיינת, גרם להשוואה למוסר הגדול בתולדות הכדורגל הישראלי, איל ברקוביץ'. "באחד האימונים, כששיחקתי באקדמיה בוינגייט, עוזר המאמן שלי התפעל ממהלך שעשיתי ופשוט התחיל לקרוא לי 'ברקו'. הוא הסביר שסגנון המשחק שלנו דומה, כמובן שהוחמאתי מזה מאוד". אלא שלצד ההערצה שלה ליכולת המקצועית של ברקוביץ', משפט אחד שאמר לפני כשנתיים, בתוכנית הרדיו שלו עם אופירה אסייג, הוציא אותה משלוותה: "כדורגל נשים לא מעניין אף אחד בישראל. יש ליגה בכלל? מי בא לצפות במשחקים?” סלימהוגיץ' לא נשארה חייבת. "זה מאוד פגע בי ובשחקניות נוספות. אולי חלק מהדברים היו נכונים, אבל נפגענו מהצורה שבה הוא אמר את הדברים ומהזלזול, במיוחד כשהוא בא מהענף הזה. איך אתה יכול להגיד שזה לא מעניין אף אחד? אני לא חושבת שאנחנו יכולות לסלוח כל כך מהר כי באמת נפגענו", הגיבה אז. השבוע היא כבר נשמעה מרוככת יותר. "אני חושבת שהוא הבין שזה לא היה במקום, ושהוא בכלל לא יודע מה זה כדורגל נשים וכמה פוטנציאל יש בו".
סלימהוגיץ’ גרה בדירה במילאנו עם ארבע שחקניות נוספות, מגרמניה, דרום-אפריקה, ליטא ואחת מקומית. המגורים נמצאים במרחק חמש דקות הליכה ממתחם האימונים של מילאן, אבל אלפי קילומטרים מאביה שעובד כמחסנאי ומאמה שעובדת כמעצבת אופנה. אבל מי שעברה בגיל 12 לפנימייה כדי לרדוף אחרי החלום, לא תיתן לריחוק מהבית לעצור אותה בדרך להגשים אותו. וזה לא אומר שלא היו רגעי משבר.
"האתגרים הכי גדולים בהתאקלמות במדינה חדשה, ובקבוצה חדשה במקביל, הם רגעי הקושי שבהם את מבינה שאת לבד כאן וזו רק את. אין פה משפחה, אין חברים קרובים, אין שפה ואין את המקום הבטוח, אבל לאט־לאט את מבינה שזה מה יש, וזה מה שצריך להקריב, וזה עניין של זמן עד שתרגישי בבית גם כאן".
איך רגעי הקושי האלה באים לידי ביטוי ביום-יום?
"בארץ כשאני יושבת עם חברות, אני מרגישה בטוחה להגיד את הדעה שלי בעברית, אבל אם זה באנגלית אני מעדיפה להיות בשקט גם כשזה לא טבעי לי. עבור חלק גדול מהשחקניות כאן אנגלית היא שפת אם. בשבועות הראשונים הדיבור שלי הסתכם ב'בוקר טוב', 'ערב טוב', 'היי' ו'שלום'. לאט־לאט זה עובר".
את לומדת איטלקית?
"החודש התחלתי ללמוד. זו שפה קשה מבחינת הדקדוק, אבל היא נורא יפה ואני מתחילה להבין יותר. לדבר ייקח לי זמן".
הדבר הראשון שלומדים זה לקלל.
"זה הכי קל, אני יכולה ללמד אותך".
המאמן מדבר אנגלית?
"איטלקית בעיקר. האנגלית שלו, בוא נגיד...”
חצי כוח.
"אפילו לא. ממש בקטנה. אבל הצוות מסביב מדבר אנגלית, ותמיד יש מי שיתרגם".
אף ישראלית לא שיחקה לפנייך בליגה האיטלקית, אז כבר אפשר לסמן וי על “פורצת דרך”. את חושבת שתוכלי להיות עבור כדורגל הנשים מה שיעל ארד הייתה לג'ודו ושחר פאר לטניס?
"מהפה שלך לאלוהים, אבל אני מאמינה שכן. אני עושה הכל בשביל זה, ואני חושבת שאני יכולה להגיע לשם".
בשבוע שעבר מאור בוזגלו סיפר בריאיון על הקושי הגדול סביב הפרישה. יש לך עוד הרבה מאוד זמן עד אז, אבל יש כבר מחשבות על היום שאחרי הכדורגל?
“האמת שבא לי לעשות ריאליטי, אבל זו לא קריירה שנייה. אני לא מאמינה שאוכל להתנתק לגמרי מהספורט, אם זה כמאמנת או בתפקיד אחר. עוד לא לגמרי חשבתי על זה, אבל בעוד שנה־שנתיים אתחיל ללמוד משהו במקביל, כי הקריירה כשחקנית לא תימשך לנצח”.
צה”ל העניק לך את השחרור המיוחל?
“עדיין לא, אני בתהליך לקבל מעמד של ספורטאית עילוי. מצד אחד מרגישה פספוס שלא אוכל לשלב בין קריירה לשירות צבאי, מצד שני, ספורטאי ברמות הגבוהות צריך להקדיש את כל היום שלו למקצוע כדי להצליח. מה שכן, אם לא הייתי שחקנית כדורגל, סיכוי גדול מאוד שהייתי רוצה ללכת לקרבי”.
חנוך דאום כתב בשבוע שעבר שהוא לא מבין מה הקטע שכדורגלנים יורקים, הרי כדורסלנים אוגרים את הרוק יפה מאוד. הבטחתי שאשאל אותך כדי לברר את הסוגיה.
“קודם כל, כדורסלנים לא רצים הרבה כמו כדורגלנים”.
תיזהרי, את פותחת פה חזית.
“לא! (צוחקת) כדורסל אפילו קשה יותר מכדורגל! אבל אצלנו הריצות ארוכות יותר, ובוא, לכדורסלנים אין באמת אופציה לירוק. בכדורגל, נו, הדשא ממש פה אז אתה יורק. אין מה לעשות. וזה גם תקופות. תגיד לו שבקיץ יורקים יותר ובחורף פחות”.
