השבוע עשתה חברת ההיי טק BVB עוד אקזיט. BVB, שבעולם הכדורגל ידועה גם בשם בורוסיה דורטמונד, מכרה את ארלינג הולאנד, הכוכב הנורבגי שלה, למנצ'סטר סיטי בסכום המוערך ב-70 מיליון אירו. כסף קטן בשביל סיטי, אבל עבור דורטמונד זה בלון חמצן.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
הולאנד הצטרף לשורה ארוכה של שחקנים צעירים אותם רוכשת דורטמונד בגיל צעיר ובסכום נמוך, משביחה אותם, ואז מוכרת אותם בכסף גדול (אבל לא גדול מדי, דורטמונד תמיד קובעת סכום העברה שפוי לשחקנים הללו כדי שיוכלו לממש את הפוטנציאל המקצועי והכלכלי שלהם). איך הפכה דורטמונד, אחת משתי הקבוצות הגדולות של הכדורגל הגרמני היום, למפעל השבחה כזה? איך זה מסתדר עם העובדה שדורטמונד נמצאת באופן קבוע בצמרת הטבלה הגרמנית, היחידה שמאיימת על ההגמוניה של באיירן? ואיך קרה שרוב הכוכבים שיצאו ממנה, מלבד רוברט לבנדובסקי, לא ממש מימשו את הפוטנציאל שלהם בקבוצה החדשה?
גן עדן לצעירים
דורטמונד היא גן עדן עבור שחקנים צעירים, רגע לפני הקפיצה הגדולה, אלה שלא רוצים בשלב זה ללכת לברצלונה, ריאל מדריד או קבוצה מהטופ של הפרמייר-ליג. דורטמונד מציעה להם עיר קטנה יחסית, עם כדורגל התקפי שבו יוכלו להציג את יכולות המשחק שלהם, יחד עם תחרותיות ברמה גבוהה ובלי לחץ להישגים. והכי חשוב: דקות משחק בשפע, כמעט ללא תחרות.
בגיל 19, עוסמאן דמבלה היה יכול ללכת כמעט לכל מועדון בעולם. הוא חשב על זה זמן רב והתייעץ אפילו עם היריבים שלו במשחק פוטבול מנג'ר, עד שחתם בסוף במקום האידיאלי עבור כוכב לא מלוטש - דורטמונד. "אנחנו חייבים כל הזמן למלא את הסגל שעוזבים אותו שחקנים לקבוצות גדולות יותר", אמר בעבר מיכאל צורק, המנהל הספורטיבי של המועדון, "ואנחנו תמיד מחפשים שחקנים צעירים עם הרבה כישרון שכבר הוכיחו את עצמם מעט בקבוצות אחרות או בנבחרות הלאומיות".
מדובר בערך פילוסופי שנולד מתוך צורך כלכלי. דורטמונד אינה יכולה להתמודד בקניית שחקנים עם שבע-שמונה הקבוצות הגדולות ביבשת. לעומת איאקס בהולנד, גם היא קבוצה שמטפחת כישרונות לקבוצות הגדולות, דורטמונד לא יכולה להתחרות עם הכסף של באיירן בגרמניה (רוברט לבנדובסקי, מאטס הומלס ומריו גצה הם רק חלק מהשמות שעברו לבאיירן מדורטמונד), ולכן: דורטמונד מיתגה את עצמה כקבוצה תחרותית עם כדורגל פתוח, עם הסגל הצעיר ביותר בצמרת האירופית, והמקום שבו כוכבים צעירים רוצים להגיע אליו כדי ללטש את עצמם שניה לפני הכסף הגדול.
כדי לבדל את עצמם ממועדונים צנועים אחרים שרוצים לחקות אותה, הקבוצה הגרמנית מעסיקה את צוות הסקאוטינג אולי הטוב והעמוק ביותר באירופה. הם עוקבים אחרי שחקנים במשך שנה לפחות, עוקבים אחרי המקצועיות, אורח החיים, הנכונות ללמוד, מוסר עבודה וכו'. רק מערך סקאוטינג משובח כזה יכול היה להביא לדורטמונד שחקנים כמו פייר-אמריק אובמיאנג, רוברט לבנדובסקי ואילקאיי גונדואן. כל אחד מהשחקנים הללו היה חייב להתאים לאתוס של המועדון והעיר: כדורגל התקפי, אטרקטיבי שמבוסס על עבודה קשה.
רבים מהשחקנים רואים בדורטמונד תחנת מעבר. בין המועדון הקטן ממנו הגיעו למועדון הענק שעוד מעט יחתים אותם. גם דורטמונד כעיר נחשבת כתחנת מעבר. הבעיה היא שדורטמונד ממגנטת רבים מהם. החיים בעיר קטנה יחסית, חוסר הלחץ התמידי, האפשרות לקבל כמה שיותר דקות כמעט בלי תחרות, והיד החופשית מצוות האימון להפגין את כישוריהם, הרגילה אותם לחיי נוחות.
המעבר לערים גדולות ולקבוצות שבהן יש רעב לכל נקודה ושני שחקנים לפחות מתחרים על מקום בהרכב, גרמה לכך שרוב השחקנים שמגיעים לקבוצות הגדולות מדורטמונד, לא עומדים בציפיות.
אבי המהפכה
קבוצות ענקיות עם צ'ק פתוח חייבות את דורטמונד, אייאקס, איינדהובן ורד בול זלצבורג של העולם, זאת התעשייה. לקבוצות האלה אין זמן לפתח שחקנים, הן צריכות פירות בשלים.
איך דורטמונד הפכה לקבוצה שמפתחת כשרון עבור קבוצות גדולות? הכל מתחיל בזכייה הגדולה בליגת האלופות ב-1997. דורטמונד מתחילה לפזר משכורות גדולות על שחקנים וב-2003 היא מגיעה למצב של סף פשיטת רגל עם חובות של 200 מיליון אירו ואי יכולת לשלם משכורות לשחקנים. היא מתאזנת (גם בזכות הלוואה של 2 מיליון אירו מבאיירן מינכן) וחוזרת לשפיות כלכלית אחרי עוד כמעט פשיטת רגל ב-2005.
ב-2008 מביאה דורטמונד את יורגן קלופ, שבדיוק סיים קדנציית אימון מוצלחת במיינץ. קלופ מביא את הטירוף, את ה"הבי מטאל פוטבול" של שמירת לחץ ומעבר להתקפות מיד לאחר איבוד הכדור של היריבה. דורטמונד זוכה בשתי אליפויות רצופות.
אלו השנים ששחקנים צעירים מגיעים לדורטמונד והמועדון מטפח ומכוון אותם להיות סופרסטארים. השחקנים עצמם, ההורים והסוכנים קולטים שדורטמונד זה המקום להיות בו. הם מקבלים את התנאים הטובים ביותר באימונים וגם טונות של דקות משחק וניסיון ברמות גבוהות.
ב-2013, השנה בה דורטמונד מגיעה לגמר האלופות, קלופ מקדם שישה שחקנים צעירים מהאקדמיה. בשנה לפני ההגעה של קלופ לקבוצה הגיל הממוצע של השחקנים החדשים שהגיעו לקבוצה היו מעל ל-27. בשנה הראשונה קלופ מביא שחקנים בממוצע גיל 23, זה הגיל המווצע בסגל עד עכשיו. דורטמונד באופן קבוע היא הקבוצה הצעירה ביותר בבונדסליגה ואחת הקבוצות הצעירות באירופה.
כשקלופ מסיים קדנציה נפלאה, הוא מקבל משרת אימון חלומית ומחזיר את ליברפול לגדולתה. המחליף שלו, גם הוא מגיע ממיינץ, הוא תומאס טוכל. שניהם נחשבים למאמנים שיודעים לטפח כישרונות ולבנות קבוצה מגובשת. גם טוכל מגיע לאנגליה וגם הוא זוכה בליגת האלופות עם צ'לסי. מבחינות רבות, דורטמונד נותנת גם למאמנים צעירים את אותו זמן ואותן אפשרויות כדי להוכיח את עצמם, תחנת מעבר לליגה של הגדולים.
זה מצב שמכריח את הקבוצה לא רק לעשות סקאוטינג עמוק ולבצע החלטות מהירות על צעירים מבטיחים, אלא גם מכריח אותה לשחק כדורגל התקפי, מלא סיכונים. שם נמצא הכסף הגדול של המכירה. זו מציאות לא קלה למאמנים ולאוהדים: לא רק שהם צריכים להסתגל לסגל חדש מדי מספר שנים, אלא שאף פעם הזהות של הקבוצה אינה ברורה. האם היא הקבוצה מספר שתיים בגרמניה, רצה לאליפות מול באיירן מינכן? או שהיא רק תחנת מעבר לטיפוח שחקנים עבור קבוצות גדולות, לפעמים אפילו עבור באיירן בעצמה?
מה עכשיו?
הולאנד הלך. ג'יידון סאנצ'ו עזב שנה לפניו, אבל הסגל מלא בשחקנים שיקבלו את הבמה להוכיח את מה שישי להם ברגליים ובראש ובעוד שנתיים או שלוש ילכו הלאה וימלאו את חשבון הבנק של דורטמונד. ג'ובאני ריינה, ג'וד בלינגהאם, יוסופה מוקוקו, וקארים אדיימי שהוחתם השבוע כדי להחליף את הולאנד הם רק חלק מהשמות.
שנים ארוכות עברו מאז סף פשיטת הרגל, מהימים שבהם מניית הקבוצה צנחה בשמונים אחוז, ו-400 המשקיעים הגיעו לישיבת הנהלה דחופה בנמל התעופה בדיסלדורף בה הוחלט, בין היתר, על קיצוץ בשכר של עשרים אחוז של כל השחקנים. הקטסטרופה הכלכלית הזו הביאה את דורטמונד לשנות את כל הגישה שלה לכדורגל ולכלכלת הכדורגל שלה.
היא נחשבת לאחת הקבוצות הרווחיות ביותר באירופה והיא נהנית מיציבות כלכלית. אבל האוהדים שלה יודעים שיש לעסקה הזו מחיר יקר - כמעט שאין זכיות בתארים ואף מאמן או שחקן לא יישאר בקבוצה אם יוכיח את עצמו לאורך זמן. מדובר אם כן לא רק במשבר זהות לגבי אופי הקבוצה, אלא במשבר זהות של האוהדים והעיר, שקבוצת הכדורגל היא חלק מה-DNA שלהם.
