"מגיל שש אבא שלי לקח אותי בימי שישי לכל מגרש בארץ. הפועל ת"א שיחקה אז בליגה השנייה, איפה לא הייתי, בטירת־כרמל, טבריה או טמרה. כשחזרנו לליגה הראשונה, השבתות היו חגיגה אחת גדולה. היו משחקי דרבי באור יום, קמים בבוקר ומחכים ללכת למשחק של הפועל. היום, הילד שלי בן שש, הוא כמובן אוהד הפועל ת"א, אבל חווה תרבות אחרת לגמרי. הבאתי אותו לשני משחקים בבלומפילד בשעות הערב, הוא היה גמור כבר במחצית. זה עינוי לילד, והוא עוד צריך ללכת למחרת לבית הספר. הרחיקו את הילדים שלנו מהכדורגל הישראלי, זה כבר לא מעניין אותם".
למונולוג הזה אחראי עופר ציטיאט (41), אוהד הפועל ת"א ותיק ושרוף, אבל זה יכול היה להיות באותה מידה אחד ממאות אלפי אוהדים ואוהדות, שמרגישים בדיוק אותו הדבר. הכדורגל הישראלי ניסה להתהדר בשנות האלפיים במיתוג מחודש, אצטדיונים נוצצים ומעטפת מקצוענית יותר – אבל בדרך איבד את הלב שלו, הקהל.
מבין כל המרכיבים בפסיפס הכדורגל המקומי, האוהד נמצא בתחתית שרשרת המזון. הוא נשאר נאמן ככל האפשר לקבוצה שלו, אבל נתקל בשעות משחקים מאוחרות, מחירי כרטיסים לא פרופורציונליים, נסיעה מסויטת למגרש וחזרה הביתה בפקקי ענק, מחסור בחניה ומחירים מופקעים במזנונים. וזה עוד לפני שמדברים על המוצר הסופי – המשחקים שאיכותם רק הולכת ופוחתת. זו המציאות של הקהל הישראלי, דצמבר 2021. האוהד הוא הפראייר שעל גבו ועל חשבונו מנהלים כאן ענף כושל, ובסוף הוא יישבר.
המכה הראשונה
משחקים בשעות מאוחרות
הרעש הציבורי סביב הנושא הזה הולך וגובר, ובשבועות האחרונים מדובר ממש בתופעה: אוהדים שדורשים להקדים את המשחקים. אבל הבעיה כאן מורכבת בצורה יוצאת דופן, והיא בנויה ממכלול של אינטרסים כלכליים, קהל שחלק משמעותי ממנו דתי או שומר מסורת ואפילו מזג אוויר. הנוסטלגיה שמחזירה אותנו לשבתות של שנות השמונים לא תואמת את סדר היום הספורטיבי הנוכחי. בשורה התחתונה, פרט לאוהדים, כמעט אף אחד לא באמת רוצה לשחק כאן בשבת.
לפני הכל, חשוב להבין שיש כאן עניין של חוקי עבודה. לפני שלוש שנים וחצי, על רקע מאבק של הציבור הדתי ועשרות שחקני כדורגל שקראו לא לשחק בשבתות, נתן שר העבודה והרווחה דאז, חיים כץ, היתר מיוחד לקיום משחקים בשבת. למעשה, הוא הגביל אותם וקבע מכסה שעיצבה את המציאות הנוכחית יותר מכל. ההיתר התקבל אחרי שנבחנו משחקי ליגת העל בארבע השנים שקדמו לו, ונמצא כי בממוצע נערך משחק וחצי בלבד בשבתות – ולכן גם כיום זו הכמות המותרת.
מדובר במשחק שנערך במלואו בתוך השבת, ואחד נוסף שהמחצית השנייה שלו נפתחת עם יציאתה. גם המצב המוזר הזה לא מספק חלקים משמעותיים בקרב האוהדים, שרובם עדיין מוחים: הקוטביות נעה בין תלונות קבועות שמתקבלות במשרד התרבות והספורט על כך שהכדורגל משוחק בשבת, לבין תלונות שמגיעות למינהלת הליגות על מיעוט משחקים בשבת.
אבל הגיע הזמן לקרוע את המסכה הזו ולהציב את הכדור במגרש של המועדונים, שלפעמים מצהירים כי ישמחו לחזור לשחק בשבת בצהריים. בכירים במינהלת סיפרו ל"ידיעות אחרונות": "למעט הפועל ת"א, שבאופן מוצהר תמיד תסכים לשחק בשבתות בשעה 15.00, סכנין שבאופן טבעי אין לה התמודדות עם קהל דתי או קריית־שמונה שמתמודדת עם המרחק, יתר הקבוצות לא רוצות לשחק בשבת, הן ממש מבקשות מאיתנו.
"אחרי שהפועל ירושלים שובצה למשחק גביע מול מכבי חיפה בשבת בצהריים, פנו אלינו מהקבוצה ואמרו לנו שזו הפעם האחרונה. אפילו קבוצת האוהדים ביקשה, בגלל הקהל הדתי. הפועל באר־שבע הגיעה עד לשר התרבות והספורט וביקשה שיזיז משחק שנקבע רבע שעה לפני צאת השבת. ברק יצחקי הגיש בקשה בשם מכבי ת"א שהמשחק יזוז מ-15:00 ל-17:30 מטעמי נוחות. תכל'ס, בעלי המועדונים לא רוצים שבת, הם לא רוצים להתמודד עם האוהדים הדתיים שלהם". כלומר, הכדורגל, שהיה סוג של דת חילונית בישראל לאורך עשורים רבים, כולל כעת ציבור גדול מספיק של דתיים שההשפעה שלהם עצומה.
מהמינהלת נמסר: "ברק יצחקי מעולם לא ביקש שלא לשחק כדורגל בשבת, אלא היה מעורב בהליך שיבוץ המשחקים בהיבט המקצועי של עומס המשחקים ושגרת האימונים של הקבוצה, בהליך דומה לכל שאר קבוצות הליגות המקצועניות".
14 צפייה בגלריה
עופר ציטיאט, אוהד הפועל ת"א: "הבאתי את הילד לבלומפילד בערב, הוא היה גמור במחצית"
(צילום: פרטי)
ברוך אטלי (45), אוהד דתי של מכבי נתניה, שופך אור על המצב: "הכדורגל אמנם התרחק מאיתנו, אבל גם אנחנו קהל יעד לבעלי מועדונים והם צריכים להתחשב בנו. הציבור הדתי לא רואה כדורגל ולא מגיע לכדורגל בשבת, ולכן יש צורך בכמה שיותר משחקים בימי חול, אחרת הסטטוס־קוו יתערער פה. יש לנו פוטנציאל למספרים גדולים, ומי שיידע לטפח אותנו, להיות איתנו הוגן, יוכל לקבל כמות אוהדים לא רעה".
שבת היא יום המנוחה היחיד כאן. גם אם נניח בצד את המשחק המרכזי המשוחק ביום שני, וקיים סביבו קונצנזוס בין אוהדים, בעלי מועדונים והמינהלת בגלל שעת הפריים־טיים הנכונה למוצר, מקבלים מצב שבו בלתי אפשרי לנייד מסת אוהדים להגיע בשעת צהריים מוקדמת ביום עבודה מלא. יש פה מלכוד שקשה לצאת ממנו, בין הצרכים של שתי אוכלוסיות גדולות.
"רוב הקבוצות מתקיימות בזכות זכויות השידור", אומר גורם בהתאחדות לכדורגל. "בלי זה, טוטו ושאר ההכנסות, הן לא היו יכולות לעמוד בתקציב המינימום, ולכן מנסים להגיע לשעת שידור אופטימלית". מהי שעה אופטימלית? שעת ערב ביום חול, למשל, כזו שמתאימה לצופה בבית אבל לא לאוהד שרוצה לנסוע למשחק
14 צפייה בגלריה
מוטי מרציאנו, אוהד בית"ר ירושלים: "לנסוע לירושלים, לחנות רחוק והילדה עליך? לא סתם אנשים לא מגיעים לטדי"
(צילום: פרטי)
ומה עם הטוטו? יש לו אינטרס שמשחקי הליגה ישוחקו גם בשבת, אבל בעיקר בראשון ובשני, שנחשב ליום החלש ביותר להימורים. זו גם הסיבה שהטוטו משלם לא פחות מ־27 מיליון שקל לקבוצות ולמינהלת, כחלק מהסכם השיווק.
עם זאת, כשבודקים את הכנסות הטוטו בשנה החולפת, מגלים שליגת העל היא לא הנכס המשמעותי ביותר – בלשון המעטה. הימורים על הליגה הספרדית מכניסים 165 מיליון שקל, אחריה ליגת האלופות וה־NBA עם 160 מיליון, ואז מגיעות הפרמייר־ליג עם 145 מיליון והיורוליג עם 140 מיליון. ליגת העל מכניסה 123 מיליון שקל, מה שמסתכם ברווח זניח של כ־25 מיליון שקל. אפילו ליגת העל בכדורסל והליגה הסינית קרובות לנתונים של הליגה הישראלית.
אלו לא הצרות היחידות בנוגע לשעות המשחקים. צהרי שבת אינם רלוונטיים בחודשים רבים של השנה בגלל החום; הרשויות המקומיות, שמספקות סיבסוד משמעותי למועדונים, מתנגדות להפעלת המתקנים העירוניים בשבת. "אפילו נתקלנו בזה שהעירייה הורתה לנו לא לשחק בשבת", מספר אחד מבעלי המועדונים. "היא דרשה שהמשחק יתחיל שעה אחרי צאת השבת, שיהיה זמן לאוהדים להגיע, וגם למזנונים להספיק להיערך".
14 צפייה בגלריה
אלדד אבני, אוהד מכבי חיפה: "הלכנו לדרבי. יצאנו ב־16.30 מאור־יהודה, הגענו אחרי שלוש שעות, חזרנו ב־1:15. אשתי צרחה עליי שלקחתי את הילדים"
(צילום: פרטי)
גם אירופה מהווה מכשול: קבוצות שמשחקות בימי חמישי (העונה היו אלו מכבי ת"א ומכבי חיפה בליגה האזורית) משובצות מראש לימי ראשון או שני, ורק במחזור ה־19 נוצרה אפשרות לשבץ את כל הגדולות באותו היום. במינהלת שאפו שמכבי חיפה, הפועל באר־שבע ומכבי ת"א ישחקו בשבת באותו המחזור, אך הדבר לא יצא לפועל.
נכון, מספרי הצופים במגרשים עלו בשנים האחרונות, אך מדובר בתוצאה של נהירת הקהל של מכבי חיפה לסמי עופר, הגדלת בלומפילד וטדי ובניית טוטו־טרנר. אצטדיונים חדישים ומשופצים בהחלט מושכים עוד קהל, אבל הנתונים אינם מציגים תמונת מצב מדויקת: אנחנו יודעים כמה באים למגרשים, אבל אנחנו לא יודעים כמה אוהדים נמנעים ומעדיפים להישאר בבית בגלל הסיוט שכרוך בנסיעה.
לא במקרה במינהלת קיימו בימים האחרונים ישיבה ממושכת בעניין. "הבעיה שלנו היא לא שעת המשחק המרכזי, אלא מה שקורה בין לבין", הסבירו במינהלת. "המצב עוד הוטב בשנים האחרונות, אבל אנחנו מחפשים נוסחה שתחזיר את הצעירים למגרשים. ילדים ביציעים גם יובילו לקהל פחות אלים. מעמד הליגה הולך ופוחת כי אין דם חדש, ואנחנו חייבים שייערכו בשבת גם משחקים מוקדמים של הגדולות".
אחד מבעלי המועדונים הגדולים: "גם אנחנו צריכים לשווק את עצמנו לספונסרים, שלטי חסויות וכו', וזה מבוסס על שעות פריים־טיים. אוהד ליברפול שנוסע למנצ'סטר לא חוזר באמצע הלילה? השבוע היה משחק של פ.ס.ז' נגד לוריין שנגמר אחרי 23.00 שעון צרפת. מדובר בשיח פופוליסטי. הקהל של קבוצה מצליחה יגיע גם ב־22.00 למשחק ולא משנה איפה"
14 צפייה בגלריה
יוסי מורדוך, אוהד הפועל באר־שבע: "זה קשה מדי עבור הילדים כיום. את הצלקת קיבלתי אחרי הביקור הראשון בסמי עופר. רק בחניה התעכבנו עד אחת בלילה, והגעתי הביתה בשלוש לפנות בוקר. למה שנסבול?"
(צילום: פרטי)
המכה השנייה
נסיעה שלא נגמרת
"מאז המשחק בסמי עופר, כשמכבי ת"א ניצחה את מכבי חיפה 3:4, אני משתדל להימנע מללכת למשחקים חזקים ביום חול. אצייר את המסלול כדי שכולם יבינו כמה זה מטורף: אני יוצא בשעה 13.00 מהעבודה, אוסף את הילדים ויוצאים ב־15.30 מבאר־יעקב לחיפה. למשחק ההוא לא הספקתי להגיע בזמן. יש את הפקקים של כביש החוף, האזור של סמי עופר הוא של היי־טק, אז באמצע השבוע אין בכלל סיכוי למצוא חניה.
"שיכנעו אותי להגיע לדרבי החיפאי, רק בגלל שחבר עם תו נכה אמר שיאסוף אותנו. יצאנו ב־16.30 וחצי מאור יהודה, הגענו אחרי שלוש שעות נסיעה, חנינו על פיסת דשא בזכות אותו תו נכה, אבל חזרנו הביתה באחת ורבע בלילה. אתה יוצא מחיפה ואז כמובן שבכביש החוף יש את השיפוצים, הווייז שולח אותך לאור עקיבא יחד עם שאר האוהדים, הילדים ישנים כל הדרך, גמורים, ולמחרת בבוקר אשתי צרחה עליי שלקחתי אותם".
סביר להניח שרבים שקוראים את הדברים של אלדד אבני (44), אוהד מכבי חיפה, מזדהים עם כל מילה. הנסיעה למשחק והחזרה ממנו היא סבל שעשוי להיגרר על פני יום שלם. אי אפשר להגיע בצורה נוחה עם רכב פרטי, והתחבורה הציבורית לא מציעה חלופות איכותיות.
מי שמהווה דוגמה קיצונית עוד יותר היא בית"ר ירושלים, קבוצה שהמדיניות שלה התפוצצה לאוהדים שלה בפרצוף. שימו לב לנתון המדהים הבא: משנת 2012 הקבוצה לא שיחקה בליגה באור יום, אחרי שכל הבעלים בתקופה הזו החליטו כי לא תשחק בשבת (62 אחוז ממשחקיה מאז 2014 התקיימו בראשון או שני, הכי הרבה בליגה). משה חוגג אף הגדיל לעשות וקבע שהקבוצה גם לא תתאמן בשבתות, אלא רק במוצ"ש. בגלל מצב התחבורה הקטסטרופלי סביב אצטדיון טדי, השמירה על השבת יוצרת כאב ראש אדיר לאוהדים.
והנה עוד נתון חשוב: מסקרים שנערכו לאחרונה התברר כי 12 אחוז בלבד מהקהל במשחקי בית"ר ירושלים מגיע מעיר הבירה עצמה. יתר האוהדים בכלל באים מחוץ לירושלים – דבר שמייצר עומס תעבורתי מטורף. האוהד עידן לוי (45) מסביר: "להגיע לירושלים בערב זה סיוט אחד גדול. כל העיר בשיפוצים, הכבישים מסביב, הפקקים בדרך, החניה בטדי שלא מספיקה לשום דבר. עוד לפני שהפסדת, אתה מתעצבן מראש".
מוטי מרציאנו (41) מלוד מוסיף: "הילדה שלי בת ה־11 מגיעה איתי כמעט לכל המשחקים, אבל קשה לה מאוד. בעבר היו הצגות כפולות באצטדיון ר"ג, זה היה יום כיף אחרי החמין, וחזרנו הביתה עד 20.00. בית"ר כמדיניות לא משחקת בשבת, וזו טעות. אתה יודע מה זה לנסוע לירושלים, בדרכי הגישה הכי גרועות בארץ, לחנות רחוק מהאצטדיון והילדה עליך? לא סתם אנשים לא מגיעים לטדי, כולל למשחקי נבחרת ישראל".
גורם במועדון התייחס לנושא: "אם היינו משובצים לשעות מוקדמות יותר, היינו מייצרים קהל חדש, לא היינו הופכים למעוז של צעירי הימין הקיצוני, היו מגיעים ילדים, דורות המשך שנקטעו ומייצרים אווירה אחרת בטדי, אבל זו הבעיה של הבעלים שלנו שלא רוצים לשחק בשבתות, כמסורת. בסופו של דבר זה פוגע בעיקר בנו".
גם בת"א אין לאוהדים חיים קלים. בבלומפילד פשוט אין חניה, ויציאה מהאצטדיון יכולה לקחת יותר משעה, מה שמייצר פקקי ענק ביפו. בנתניה, הכניסה והיציאה מהאצטדיון יכולה לארוך שעות בגלל תכנון לקוי. בסמי עופר אוהדים מספרים כי זמן הנסיעה למגרש קצר יותר מהזמן הדרוש לצאת מהחניה. לטרנר מגיעים דרך כביש כורכר ועומדים במכונית מתוסכלים במשך זמן רב. וזה עוד לפני שדיברנו על אצטדיונים כמו דוחא, שאליו נכנסים מדרכים צדדיות, או אשדוד המיושן שכל היבט בו לא מתאים לקהל.
וכך מגיעים למצב של הרמת ידיים, כפי שמסכם אוהד באר־שבע יוסי מורדוך (56): "נסעתי עם הקבוצה לכל חור בישראל. ניסיתי להנחיל את זה גם לנכד שלי בן החמש, אבל הוא הולך לישון ב־20.00 ואין סיכוי שהוא יראה כדורגל ישראלי. גדלתי על כך שכל המשפחה נוסעת יחד לראות כדורגל בשבת, אבל זה קשה מדי עבור הילדים כיום. את הצלקת קיבלתי אחרי הביקור הראשון בסמי עופר. זה היה משחק נגד מכבי חיפה שבגלל כל הבלגן בו נמשך איזה 120 דקות. רק בחניה התעכבנו עד אחת בלילה, והגעתי הביתה בשלוש לפנות בוקר. למה שנסבול?"
המכה השלישית
עלויות בלתי נסבלות
אוהד נתניה אטלי מציג בעיה נוספת שאיתה מתמודד הקהל הישראלי: יוקר האהדה. "בעידן של קורונה, כשכולנו בצמצומים כלכליים, ההוצאות גדולות מאוד – בטח למשפחה דתית עם כמה וכמה ילדים", הוא מספר. "לשלם עליך ועל שלושה ילדים איזה 100 שקל לכרטיס, זה כבר 400, ומה עם דלק, איזו נקניקייה, שתייה, חניה? אתה חוזר עם חור בכיס של 700־600 שקל".
כאמור, הצרה הגדולה ביותר בסעיף ההוצאות היא מחירי הכרטיסים. אחרי שזכו לרשת ביטחון ממשרד האוצר בגלל סגירת היציעים במהלך התפרצות הקורונה, חלק מהמועדונים החליט להמשיך למקסם את הרווחים ולנקוב במחירים מוגזמים. במינהלת עוד ניסו לתאם בעבר עם הבעלים מחירים אחידים לפי דירוג העניין במשחקים, אך הממונה על ההגבלים העסקיים התערב והבהיר כי מדובר במהלך לא חוקי, מאחר שמדובר במועדונים פרטיים. כך נוצר ג'ונגל שבו קבוצות מנסות לעשות קופה על חשבון האוהדים.
ישנם מועדונים שנוהגים אחרת: הפועל ירושלים, למשל, החליטה על מחיר אחיד של 60 שקלים לאורך כל העונה, אבל רוב הקבוצות הקטנות רואות כסף בעיניים כשמדובר בקהל אורח, ולא רק אוהדי הגדולות: מכבי פ"ת גבתה מאוהדי הפועל חיפה 93 שקלים, וכך עשתה מכבי נתניה במשחקים מול הפועל חדרה, הפועל חיפה ומכבי פ"ת. זה גם היה המחיר עבור אוהדי הפועל ת"א במשחק האחרון באשדוד. וכשמגיעים למפגשים הכוללים את מכבי חיפה או מכבי ת"א, הסכום כבר תלת־ספרתי ועובר בקלות את 100 השקל.
גם התירוצים הקבועים לפיהם המחירים כוללים עמלות של משרדי הכרטיסים לא מעניינים את האוהדים. "זה שמציגים שמחיר כרטיס הוא 80 שקל, אבל אז אתה צריך לשלם 90 ומשהו בגלל עמלה, טיפול וכל השטויות האלו, בזמן שאוהדים היום מדפיסים כרטיסים בבית – אז זו גזלה", טוען שחר צדוק, אוהד הפועל חיפה.
מנגד, אחד מבעלי המועדונים משיב: "גם אם יהיה מחיר אחיד של 60 שקל, כמה אתה חושב שזה באמת ישפיע על מספר הצופים? אולי עוד עשרה אחוזים בסך הכל. מכבי פ"ת, אשדוד, נוף הגליל, קריית־שמונה וחדרה לא עוברות את 800 האוהדים בבית, ובחוץ הן לא רלוונטיות. אפילו באר־שבע מביאה בחוץ רק משהו כמו אלף, וזהו".
אבל כאן, בניגוד לבעיות הקודמות, כן הורגש מיאוס שהתבטא בפעולת נגד מצד האוהדים. מרד הצרכנים של אוהדי מכבי חיפה היה אירוע נדיר אצלנו, הוכיח שהקהל לא מוכן לשתוק כאשר הוא חש מרומה, וגם הוביל לתוצאות. כזכור, נוף הגליל העמידה את מחיר הכרטיס למשחק מול הירוקים לפני שלושה שבועות על 110 שקל. אוהדי חיפה זעמו והודיעו שיחרימו את המשחק. ראש העירייה המקומי רונן פלוט התערב והוריד את המחיר ל־60. ובכל זאת, רוב האוהדים החליטו לא להגיע וגרמו למארחת נזק כלכלי משמעותי. הדבר הצטרף למחאת הקהל הירוק שהוזילה את המחיר למשחק מול חדרה בתחילת העונה. האוהדים מתחילים ללמוד איזה כוח יש להם בידיים.
כמובן שההוצאות לא מסתכמות בכך, ואוהדים שלא מצטיידים מראש מהווים קהל שבוי באצטדיונים ומתמודדים עם מחירים שערורייתיים עבור כוס שתייה או משהו קטן לאכול. עשרה שקלים לכוס שתייה, 20 לנקניקייה, לפעמים קופץ טילון במחיר מופקע של 15.
חוויית האהדה הישראלית היא עניין לא פשוט. אוהד ממוצע צריך לשלם גם כדי לצפות בקבוצתו בטלוויזיה. כשהוא מגיע למגרש, הוא סובל מתנאים עלובים כמו שירותים מטונפים ונחשף לאלימות מילולית ופיזית. והכל מתרחש כשברקע מאבק על כסף וזהות דתית והתנגשות בין חיי הפנאי והמשפחה לרצון להישאר קרוב לקבוצה.
לפחות קיבלנו לאחרונה זיכרון נחמד של מה היה ומחשבה על מה שיכול להיות: בשבת ב־15.00, באותו משחק גביע בין מכבי חיפה להפועל ירושלים, היו 17 אלף אוהדים – מהם 4,800 בני נוער. בעונה שעברה, מכבי ת"א הביאה 27 אלף אוהדים למשחק מול כפר־סבא בצהרי שבת. האוהד הישראלי מוכן לספוג הרבה, אבל גם לסבלנות שלו יש גבול: בנקודה כלשהי גם הכדורגל הישראלי יהיה חייב לבוא לקראתו, כדי לא לאבד את המשאב החשוב ביותר שיש לו.
התגובות
"מנסים למצוא פתרונות"
מהמינהלת נמסר בתגובה לכתבה: "אנחנו קשובים ומודעים לתלונות של שני הצדדים, וערים על מנת לנסות למצוא פתרונות לטובת הכדורגל".
מהטוטו נמסר: "ישנה מגמה ברורה בכל העולם של פיזור משחקים כחלק מהשפעת חברות ההימורים. הטוטו משלם מיליוני שקלים על מנת שמשחקי ליגת העל ישוחקו בראשון ובשני לשם כך". במשרד התרבות והספורט בחרו שלא להתייחס לכתבה.
