5 בספטמבר 1972 הוא תאריך ארור, טרגי ומטלטל, לא רק בתולדות הספורט העולמי. זהו גם יום שנצרב בספר דברי הימים של האנושות. בתאריך הזה חדרו שמונה מחבלים פלסטינים, חברי הארגון "ספטמבר השחור" לכפר האולימפי, במהלך המשחקים האולימפיים במינכן, גרמניה המערבית והשתלטו על הדירות ברחוב קונולי 31, בהן השתכנו חלק מחברי המשלחת הישראלית. הטרוריסטים נטלו את הישראלים כבני ערובה, ודרשו שחרור של 232 מחבלים שהוחזקו בישראל ועוד שני מחבלים שנכלאו בגרמניה.
בעידן של מיעוט ערוצים ונטול אינטרנט, העולם נצמד לטלוויזיה ולרדיו, ועקב בדריכות אחר המשא ומתן וההתפתחויות במינכן. בלילה של ה-5 בספטמבר רבים מאיתנו הלכו לישון בידיעה שרוב בני הערובה שוחררו, מלבד שניים – משה ויינברג מאמן ההיאבקות ומרים המשקלות יוסף רומנו, שנהרגו במהלך ההשתלטות והמשא ומתן.
למחרת קמנו לבשורה המרה - בני הערובה הישראלים שהובלו לשדה התעופה נהרגו במהלך ניסיון החילוץ הכושל של המשטרה הגרמנית - אנדריי שפיצר מאמן הסייפים, עמיצור שפירא מאמן האתלטיקה, מרימי המשקולות דוד ברגר וזאב פרידמן, המתאבקים אליעזר חלפין ומארק סלבין, מאמן הקליעה קהת שור, שופט ההאבקות יוסף גוטפרינד ושופט הרמת המשקולות יעקב שפרינגר.
52 שנים חלפו מאז טבח 11 הספורטאים הישראלים והטרגדיה עדיין טורדת ומעסיקה, במיוחד בימים בהם שוב ישראלים מוחזקים כבני ערובה בידי טרוריסטים פלסטיניים. לא מעט ספרים, תוכניות טלוויזיה וסרטים, עלילתיים ותיעודיים ניסו לשחזר את היומיים המכוננים האלה וחלקם אף בדקו את הסיבות למחדל.
ועכשיו נוסף לרשימה סרט עלילתי, "5 בספטמבר" – הפקה הוליוודית (שון פן נמנה על המפיקים), שהבכורה שלו נערכה בשבוע שעבר בפסטיבל הקולנוע של ונציה ה-81, בדיוק לקראת יום השנה ה-52 לטבח. "5 בספטמבר" בוים על ידי טים פלבאום, יוצר שווייצרי, שבחר להציג את האירוע דרך העיניים של צוות טלוויזיה אמריקאי, שסיקר את המשחקים האולימפיים – האווירה לצד התחרויות, כולל התייחסות לזכר השואה ומצא עצמו מתעד את משבר בני הערובה והאסון בשדה התעופה.
הסרט שפתח את "אוריזונטי אקסטרה", אחת ממסגרות הצד של פסטיבל ונציה, משחזר בצורה מותחת וקולחת את התנהלות המשדר בו צפו 900 מיליון אנשים בכל העולם. בין היתר פלבאום עשה שימוש בחומרים של ערוץ 1 מאותו יום, כולל הריאיון עם טוביה סוקולסקי מאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות, שהצליח להינצל, אחרי ששבר את החלון וקפץ החוצה. "האירוע במינכן הוא נקודת מפנה בהיסטוריה של התקשורת", נימק פלבאום בפגישתנו בזמן הפסטיבל, כשנשאל למה בחר להתמקד דווקא באנשי הרשת האמריקאית.
"עוד לפני שאירע האסון, מינכן 1972 הייתה אולימפיאדה מיוחדת - זאת הייתה הפעם הראשונה שהאולימפיאדה נערכה על אדמת גרמניה מאז 1936, אז האולימפיאדה בברלין שימשה למטרות תעמולה נאצית. כעת גרמניה רצתה לשדר דימוי חדש שלה לעולם - של גרמניה ליברלית - והייתה להם את הטכנולוגיה והמצלמות שנדרשו לשם כך והם הקדישו תשומת לב רבה לוודא שהסיקור של המשחקים יעשה כראוי. זו הייתה הפעם הראשונה שאולמות עוצבו כך שהמקום ישרת שידור טלוויזיוני. ולכן מנגנון תקשורתי חסר תקדים הוקם רק כדי לשדר את המשחקים הללו. אלה היו המשחקים הראשונים ששודרו בשידור חי באמצעות לווין ובחלק מהארצות ראו אותם בצבע".
פלבאום הצליח ללכוד בסרטו את הסוויץ' שעשה הצוות האמריקאי, "מהנרטיב השמח שגרמניה המערבית ניסתה לשדר לעולם על המשחקים הליברליים בשטחה, לטרגדיה. אהבתי את האתגר הקולנועי של לספר סיפור דרך סט אחד בלבד - איך עושים את זה, כשהמצלמות הן החלון היחיד שלך לעולם שבחוץ?".
פלבאום ערך תחקיר מקיף לקראת יצירת הסרט. "הייתה לנו גישה לחומרי המשטרה שפורסמו ממש רק לפני כמה שנים. בתחקיר גיליתי עובדות מעניינות: למשל ש-ABC ספורט הקדימה בהרבה את ערוצי החדשות, מבחינת היכולת להפוך את התוכן שלה מבדר, ושאת העקרונות הללו הם החילו גם על המקרה הזה של האסון?"
"בין היתר יצרנו קשר עם ג'פרי מייסון, שהדמות שלו מופיעה בסרט - והוא סיפר לנו על החוויות שלו בקונטרול רום, באותו היום. מדובר היה במרתון סיקור חדשותי בלייב שנמשך 22 שעות. כשהקשבנו לדברים של מייסון זו הייתה הפעם הראשונה שעלתה בנו המחשבה ששווה ומעניין יותר לספר את הסיפור של הסרט מנקודת המבט הזו".
אחת הדמויות הבולטות בסרט, מסתמכות על דמותו של רון ארלדג' שפיקח על הצוות של ABC ספורט במינכן ומגלם אותו פיטר סרסגארד. "רון היה חלוץ בהפיכה של הספורט למשהו מבדר. הוא טען שצריך להיות לצופים בבית המושב הכי טוב. הוא המציא דברים כמו מצלמה שנמצאת על המגרש עצמו, והיה הראשון שאמר לשדרנים: 'אתם חייבים שבכל משחק יהיה לכם נרטיב של גיבור'. רון סבר שחייבים להכניס ראיונות שיכללו אלמנטים אישיים על הספורטאים. אגב, לקראת הצילומים ביקרנו בתחנות ספורט בניו-יורק. זו הייתה חוויה עוצמתית, לראות איך אפילו במשחק כדורסל - אם אלה הניו יורק ניקס למשל - יש מתח בחדר השידור ואת הדינמיקה במקום".
7 צפייה בגלריה
צוות המו"מ מנסה להגיע להבנות עם הטרוריסטים
(צילום: David Cairns/Express/Hulton Archive/Getty Images))
"יצרנו קשר עם המשפחות, אבל לא נפגשנו"
במסגרת התחקיר נפגשת עם ניצולים מהמשלחת הישראלית או עם משפחות הקורבנות?
"יצרנו קשר עם המשפחות, אבל בסוף לא נפגשנו. מה גם שהזווית שלנו הייתה כאמור במובהק מאוד הצד של הסיקור התקשורתי".
מה אתה חושב על ההתנהלות של הוועד האולימפי הבינלאומי בזמן אולימפיאדת מינכן שסבר ש"המשחקים חייבים להימשך", והחליט לחדש את התחרויות מייד הטבח. הוועד גם שנים נמנע מלציין כראוי את האסון?
"בתחקיר שערכתי גיליתי שלקח למשפחות המון, המון זמן עד שהם הצליחו להשיג משהו מהוועד האולימפי הבינלאומי. גם על ההחלטה שהמשחקים חייבים להימשך הייתה המון ביקורת. מה אני חושב על התנהגות הוועד האולימפי? אני לא יודע מה לומר. אכן היו דברים לא טובים בהתנהלות שלהם. אנשי הוועד רצו שהמשחקים ימשכו. הם גם הכריזו בשלב מוקדם מדי שבני הערובה שוחררו - מה שעלה בתחקיר שלנו, שגם בישראל הודפסו כבר עיתונים שטענו שהספורטאים שוחררו. ייתכן שהוועד האולימפי עשה זאת כמה שיותר מהר על מנת שהמשחקים ימשכו. זה היה קטע קצת טריקי, אכן כן".
הוועד האולימפי מאוד רגיש כאמור בעניין האולימפיאדה של 1972 . זה הקשה עליך בעבודה מולם, כשרצית להשתמש בחומרים מסוימים?
"כן, אני חושב שההנחה שלך נכונה. באופן כללי מורכב להשיג מהם חומרים. הם מאוד בשליטה על זה, אבל לדעתי במקרה הקונקרטי של 1972 , זה אפילו יותר מוגבל ומורכב".
וכך, נאלץ פלבאום להיעזר בשירותי ניצב כדי לשחזר חלק מהסצנות בתחילת הסרט, שעוסקות בכוכב השחייה היהודי-אמריקאי מארק ספיץ - באולימפיאדה גרף ספיץ ב-7 מדליות זהב, מספר מדליות הזהב הרב ביותר שזכה בו ספורטאי באולימפיאדה אחת (באולימפיאדת בייג'ינג 2008 השחיין האמריקאי מייקל פלפס שבר את שיאו של ספיץ וליקט 8 מדליות מוזהבות).
"בגלל שהזכויות של תחרויות השחייה שייכות לוועד האולימפי, ואותן לא יכולנו לרכוש, היינו צריכים למצוא כפיל שישחק את מארק ספיץ בזמן התחרות בבריכה", מגלה פלבאום. "ואז יום אחד, שאלתי את אחותי אם היא מכירה מישהו שנראה כמו מארק, והיא השיבה: 'כן כמובן, אני מכירה את הבחור הזה וזה'. והיא התכוונה לחבר שלי משווייץ. וכמה שזה נשמע מצחיק – הוא התאמן המון בבריכה לקראת צילומי הסצנה הזאת, בגלל שהוא היה צריך שהגוף שלו יראה קצת כמו זה של שחיין. מחלקת התלבושות שלחה לו ספידו עם פסים וכוכבים כמו של מארק, כדי שיוכל להתאמן איתו".
מה עלינו ללמוד מהאסון של אולימפיאדת מינכן?
"זה משהו שהקהל אמור להבין בכוחות עצמו", חומק פלבאום, בניטרליות דיפלומטית שוויצרית טיפוסית. "אנחנו פשוט רצינו להעלות שאלות מסוימות, למשל, האם אנחנו צריכים לשדר אלימות בטלוויזיה? אבל לא רצינו לתת תשובות ברורות. אני מקווה שבעקבות הסרט אנשים יהרהרו באיך שאנחנו צורכים חדשות ובמה משמעות הדבר שלכל אחד מאיתנו יש מצלמה בכיס. הטכנולוגיה כמובן השתנתה מימי אסון מינכן, אבל השאלות והדילמות האתיות נותרו בעינן. זה לדעתי חיבור מעניין לימינו אנו".
"כאן לקחנו צעד אחורה ואמרנו שהנה זו למעשה הפעם הראשונה שהייתה למצלמה יכולת להתבונן בלייב על אירוע כזה. לכן גם רצינו לדייק מאוד בעניין הטכנולוגיה של התקופה ההיא - וחקרנו המון והשקענו המון מאמצים בחלק הזה של ההפקה. היה לנו חשוב להעביר את התחושה הזו".
"זה לא סרט פוליטי"
כדי להעביר את התחושה הזאת, יוצרי "5 בספטמבר" הקפידו על במלאכת השחזור של עידן בו השתמשו בציוד ובטכניקות, שכלל לא מוכרים לקהל צעיר. "עברנו על המון תמונות של המכשירים ורצינו שזה יהיה מדויק ב-100%. השקענו מאמץ אדיר בלמצוא את כל המכשירים האלה. בין היתר הלכנו לאולפני טלוויזיה ישנים. תופתע לדעת כמה אספנים נלהבים יש של הווקי טוקי, שרואים בסרט. אפילו השאלנו מכשירים ממוזיאונים".
אחד הדברים שמעוררים מחשבה בצפייה בסרט, היא איך כבר אז, חלק מאמצעי התקשורת הבינלאומיים התקשו להגדיר את המחבלים הפלסטיניים כטרוריסטיים, והגדירו אותם בכינויים מכובסים או ניטרליים כמו אנשי גרילה. ממש כמו בימינו, בעת סיקור המלחמה בעזה.
בכלל, "5 בספטמבר", מקבל משמעות חדשה וטעונה, לאור הטבח בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיה וכמובן משבר החטופים והחטופות. פלבאום צילם את סרטו לפני ה-7 באוקטובר, וכשהאסון התרגש הוא טולטל. "כמובן שמה שאירע באותה שבת השפיע עליי עמוקות וגם האירועים הטרגיים שהגיעו לאחר מכן", הוא מתמצת את תחושותיו.
חשבת לגנוז את הסרט או לערוך בו שינויים?
"הקונפליקט הישראלי-פלסטיני מעולם לא נפסק, אבל ההחמרה הטרגית שאנחנו רואים היום, אירעה לקראת סוף העבודה שלנו על '5 בספטמבר'. ב-7 באוקטובר, כבר היינו בשלבי פוסט פרודקשן אחרונים של הסרט. מאחר במובהק התמקדתי בנקודת המבט של התקשורת באסון מינכן, לא רציתי לשנות את הסרט. ולכן לא הגבנו מעשית, דרך שינויים בו, בשום צורה".
אבל ה-7 באוקטובר העניק ממד חדש לסרט שלך.
"נכון, זה משהו שהבנתי עצמי במהלך הצפייה בסרט שלי, שבמובן מסוים היום באמת צופים בו אחרת. אבל זה משהו שעל הקהל להחליט - אני לא יכול לומר איך הם ירגישו במהלך הצפייה. ניסינו במפורש להתמקד בפן החדשותי ולא בפן הפוליטי. אבל כמובן שאני יודע על מה אתה מדבר, אבל 7 באוקטובר זה משהו שלא יכולנו לחזות - וזה טרגי מאוד".
אם ה-7 באוקטובר היה קורה לפני הצילומים, עדיין היית יוצר את הסרט "5 בספטמבר"?
"זו שאלה טובה. אני שואל אותה את עצמי - האם הייתי ניגש לנושא הזה מלכתחילה? אני חושב שהייתי יכול ליצור אותו גם אחרי ה-7 באוקטובר, כי הסרט במפורש לא יוצא בשום הצהרה פוליטית".
פורסם לראשונה: 10:38, 05.09.24
