צפו בריאיון עם ארטיום דולגופיאט
(צילום: עוז מועלם)
"עברו שנתיים מאז הזכייה שלי במדליית זהב באולימפיאדת טוקיו, אז אנשים כבר פחות מזהים אותי, שואלים אותי אם אני מהנינג'ה. זוכרים את הפנים שלי, אבל לא יודעים מאיפה. אחרי שאני מזדהה, אומרים לי 'איזה יופי'. בשנה שזכיתי באליפות העולם, לקחו אותי לאיזה קניון ואף אחד לא זיהה אותי. אחרי שזכיתי בטוקיו לקחו אותי לאותו קניון ולא יכולנו להתקדם, חמישה מטרים בעשר דקות. עבר זמן ואנשים שוכחים, לי השנתיים האלו עשו כיף בלב. ההתעמלות יותר מוכרת ויותר ילדים מגיעים אליה".
בעוד שנה (פלוס שלושה ימים) צפוי ארטיום דולגופיאט בן ה-26, מי שזכה במדליה האולימפית היוקרתית ביותר בתרגיל הקרקע, לצעוד עם המשלחת הישראלית בפריז. בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet באולם ברלין בווינגייט הוא חושף דמות אחרת מזו שנחתה לפני שנתיים בארץ עם המדליה על הצוואר: העברית שוטפת וגם הביטחון העצמי גבוה יותר, הרבה בזכות היציבות הכלכלית שהעניקו לו חמישה ספונסרים והמעטפת שקיבל ממכבי ת"א, איגוד ההתעמלות והוועד האולימפי, שנותנים לו אפשרות להתרכז באימונים ובתחרויות. הוא כבר לא מתגורר בבית הוריו, אלא עבר לדירה משלו בנתניה עם ארוסתו הבלארוסית מאשה.
הוא בדיוק מסיים אימון עם הנבחרת הקבוצתית, שתתחרה לראשונה באליפות העולם בבולגריה בעוד כחודשיים, ומגיע אחרי הארוחה עם מספר פלחי אבטיח ביד. "אני אוכל כמו כולם בחדר האוכל, שומר על משקל, אבל אין לי בעיה לאכול לפעמים פיצה, המבורגר או סטייק טוב. בקרקע לפעמים עדיף להיות כבדים יותר, ככה אתה יותר יציב, אבל חודש וחצי לפני תחרות אני כבר ממש שומר על משקל".
"עליתי לגמר אליפות אירופה וסיימתי רק במקום השני, ושם הבנתי שצריך להשאיר הכל מאחור. כל תחרות היא דף חדש, לא משנה מי ומה הייתי, פשוט לעשות את שלי"
יומיים לאחר שובו מטוקיו הוא התייצב בהדר-יוסף לאימון אצל סרגיי וייסבורג. החיים שלו מתרכזים באולם ההתעמלות, אין לו זמן לחגיגות, השקות או רשתות חברתיות. "קשה לי להיות באינסטגרם בזמן האימונים, ניסיתי איזה ארבע-חמש פעמים להיות פעיל, אבל זה לא בשבילי, אני מאבד כוח. אני נמצא בבועת האימון שלי עם מטרה ברורה להצליח בפריז, וזה לוקח לי אנרגיות וריכוז. ברור לי שזה עניין של אישיות, יכול להיות שיש כאלו שזה לא מפריע להם, אותי כרגע פחות מעניינים קמפיינים או השקות, אלא יותר תחרויות ואיך אני זוכה במדליות".
למד עברית מהראיונות
העברית שלך הפכה להיות שוטפת ובטוחה יותר.
"היא השתפרה, כי אחרי הזכייה בטוקיו היו לי למעלה ממאה ראיונות. הזכייה גרמה לי להגשים חלום, זה שאנשים מכירים דרכי יותר את הענף עשה לי טוב על הלב. אני ממשיך לפריז וחייב להשאיר את מה שהיה מאחור".
לא לקחת בכלל חופש, ישר לעניינים.
"כשחזרתי היה לי שבוע של ראיונות וגם התאמנתי קצת, ואחר כך כבר חזרתי לאימונים מלאים. אחרי כל אולימפיאדה מתחלפת החוקה וצריך ללמוד דברים חדשים. היו לי רק כמה חודשים לבנות תרגילים חדשים. אתה יודע מה אני צריך עכשיו הכי הרבה? זמן. עבדתי על התרגיל ההוא בטוקיו למעלה מחמש שנים, שלוש פעמים בשבוע. אף פעם לא משעמם לי, אני רוצה לעשות הכל כדי להיות מוכן ומדויק".
מה היחס כשאתה מגיע לתחרויות כאלוף אולימפי?
"כשהגעתי בשנה שעברה לאליפות אירופה, המון אנשים הגיעו והחמיאו לי, אבל לא היה לי נוח עם זה. זה לוחץ עליי. עליתי לגמר וסיימתי רק במקום השני, ושם הבנתי שצריך להשאיר הכל מאחור. כל תחרות היא דף חדש, לא משנה מי ומה הייתי, פשוט לעשות את שלי".
אבל ברור לך שאו-טו-טו כל המדינה שוב על הכתפיים שלך.
"לפני טוקיו היה אותו דבר, אולי קצת פחות, דיברו עליי הרבה ואני ניסיתי כמה שפחות להתייחס לזה. הפעם יש לי גם גיבוי ממכבי ת"א, איגוד ההתעמלות, הוועד האולימפי וחמשת נותני החסות שלי: הונדה, בנק הפועלים, דנונה, פוג'יטסו וקבוצת אזולאי. ככה יש לי שקט בראש להתכונן ולא לחשוב על דברים אחרים. לפני טוקיו גרתי בדירה של ההורים שלי, היום אני גר בדירה שלי בנתניה, קרוב לווינגייט, וזה עולם אחר".
בספטמבר כבר תגיע למבחן רציני מאוד, אליפות העולם בבולגריה.
"אני רוצה לעשות שם את התרגיל שנפצעתי בו בתחילת השנה, וגם להשתתף בקרב-רב. עשינו קריטריון קבוצתי לאליפות העולם, אבל להגיע לאולימפיאדה זה לקפוץ מעל הראש. צריכים להיות בין 12 הראשונים, וכרגע אנחנו לא ברמה הזו".
מי יהיו המתחרים העיקריים שלך בפריז?
"קשה לסמן אותם כבר עכשיו. זו חוקה חדשה ורק בתחילת השנה הבאה יתחילו לעשות את התרגילים הכי קשים".
לימודים או אימונים? אימונים!
עם שובו עטור תהילה מטוקיו, פרצה בארץ סערה אחרי שהתברר כי האלוף האולימפי לא יכול להתחתן עם ארוסתו מאשה. "הייתי במחנה אימונים בבלארוס, ויצאתי קצת לבלות בעיר. התחלנו לדבר ואחרי כמה חודשים היא הגיעה ארצה ואנחנו חיים ביחד, התארסנו. אנחנו עוברים עכשיו הליך במשרד הפנים כדי שהיא תוכל להישאר בישראל, מגיעים פעם בשנה ומראים שאנחנו ביחד. בהתחלה היינו צריכים להראות התכתבויות, אחר כך להראות תמונות, שחברים יכתבו שאנחנו בזוגיות והכל בסדר. הליך לא קל, אבל אני לא מחפש פריבילגיות, אני בן אדם רגיל ועושה הליך כמו כולם. הכי חשוב שאחרי האולימפיאדה נתחתן ונוכל לצאת לירח דבש".
דולגופיאט גדל בדניפרו האוקראינית, וממנה עלה ארצה בגיל 12, והוא כמובן עוקב אחרי מה שקורה במלחמה בת השנה פלוס עם רוסיה. "למזלי כבר אין לי שם משפחה, אבל למאמן שלי יש. כמובן שיש לי הזדהות ורגש למקום שבו נולדתי וגדלתי. קשה לי לראות מה קורה שם, אבל אני עוקב וזה כואב לי. למעט כמה תחרויות בקייב לפני המלחמה, לא חזרתי לשם".
"אנחנו עוברים עכשיו הליך במשרד הפנים כדי שארוסתי תוכל להישאר בישראל, מגיעים פעם בשנה ומראים שאנחנו ביחד. לא קל, אבל הכי חשוב שאחרי האולימפיאדה נתחתן ונוכל לצאת לירח דבש"
הוא מספר על הרגע ששינה את הקריירה שלו, ולמעשה את חייו. "הייתי פעמיים אלוף אוקראינה כילד, אבל לתחרות הראשונה בכלל לא הייתי אמור לצאת. חבר שלי, שגדול ממני בשנתיים, נפצע עשר דקות לפני סיום האימון המסכם וקראו לי לצאת במקומו לאליפות ברכבת. לא הייתי מוכן, התרגילים לא היו מוכנים, אבל נסעתי וזכיתי בזהב. לך תדע מה היה קורה אם לא הייתי נוסע, רק אחר כך המאמן שלי באוקראינה ראה את הפוטנציאל שלי והבין שאני חזק מנטלית בתחרויות".
אחד מאנשי הוועד האולימפי שולף תמונות של דולגופיאט על פודיומים באוקראינה, שבהן הוא נראה הכי נמוך וצנום. "תמיד הייתי הכי קטן, בהתעמלות זה יתרון", הוא מספר. "כשעלינו ארצה ב=2009, המאמן שלי מאוקראינה דיבר עם מאמן שכבר גר בישראל והוא הפנה אותי לסרגיי וייסבורג. כבר אחרי יום הוא לקח אותי מרמלה, שם גרנו בשבועיים הראשונים, הראה לי את האולם בהדר-יוסף והתחלנו לעבוד ביחד, עד היום".
ואיך הייתה ההשתלבות החברתית?
"לא ידעתי את השפה, היו בבית הספר חבר'ה שגדולים ממני בשנה-שנתיים, ואת העברית למדתי בכלל באולם ההתעמלות, זה היה האולפן שלי. אחרי שלמדתי איזה שבוע בבית ספר רגיל, עברתי לבית ספר אחר עם מורים רוסים שיעזרו לי. מראש ויתרו לי על מקצועות עם הרבה עברית כמו היסטוריה וספרות, ולמדתי יותר אנגלית ומתמטיקה. בשלב מסוים מנהל בית הספר אמר שאני כבר לא עולה חדש ורצה שאלמד עם ילדים בכיתה ט'. באמצע כיתה י' אמרו לי 'או לימודים או אימונים', אז הלכתי על האימונים, השקעתי בזה המון. החלטתי שלא אעשה בגרויות, היה לי קשה לסחוב עם העברית".
ואז הגיע עוד משבר, הגירושים של הוריך.
"ההתעמלות הצילה אותי. יצאתי בבוקר לבית הספר ומשם המשכתי לאימונים והייתי חוזר בתשע, לא ראיתי את כל הבלגן בבית. אחרי שההורים נפרדו, כבר הייתי באימונים יותר מאשר בבית, האולם היה המקום הכי בטוח מבחינתי".
מה חסר לי? רק זמן
יצא לך לראות את ההישגים של נבחרות הנוער והצעירה בכדורגל? השחקנים יהיו איתך באולימפיאדה.
"לאחרונה התחלתי להתעניין יותר בכדורגל, כי יענקל'ה שחר הוא אחד מנותני החסות שלי. עקבתי אחרי ההישגים של הנבחרות, לקראת רבע הגמר נגד גיאורגיה ביורו גם ביקשו שאכין להם סרטון מוטיבציה".
אתה אלוף אולימפי, אבל הם זוכים לתשומת לב גדולה יותר. איך אתה עם זה?
"מפריע לי שההתעמלות לא כזו פופולרית, אבל אני מסתכל על עצמנו. מהיום הראשון שהגעתי לארץ אמרו לי שהכי פופולרי פה זה הכדורגל והכדורסל, אבל המדליה שלי הכניסה הרבה עניין. מקווה שזה יהיה כמו אחרי המדליה של יעל ארד בג'ודו בברצלונה 1992".
אתה מרגיש שחסר לך משהו מהמדינה?
"רק זמן חסר לי. אחרי פריז נחשוב על לוס-אנג'לס".
ומה אתה מתכוון לעשות אחרי הפרישה?
"אולי אימון, אבל אני חושב עכשיו רק על פריז, ואז נראה מה יהיה".
אפשר להגדיר אותך כפייבוריט לעוד מדליה?
"אני לא רוצה ששום דבר ילחיץ אותי, ששום דבר לא ייכנס לי למחשבות, רק שאעשה את האימונים הכי טובים ואגיע מוכן לתחרויות. אעשה הכל בשביל זה".
