דבר אחד לא חסר אף פעם לניק בולטיירי, שהלך השבוע לעולמו בגיל 91 והשאיר אחריו מורשת אימון טניס שאין לה מתחרים או השוואה: נשים. הוא היה נשוי 8 פעמים, ומעולם לא הגיע למשחק טניס בלי שמישהי תהיה תלויה על זרועו. בשנות ה-80', הרבה לפני שאנדרה אגאסי זכה בתואר הגראנד סלאם הראשון שלו בווימבלדון 1992, אמרה אחת הנשים האלה לבולטיירי, 'ניק, זה ילד יפה ויש לו משחק נהדר, אבל אתה חייב לגרום לו להסתפר, השיער הזה חייב ללכת'. בולטיירי הגיב כאילו מישהו קילל את אמו. 'השיער חייב ללכת?! השיער הוא 5 מיליון דולר בשנה! השיער זה מה שמביא לו פרסומות!'"
"זריקה מבחוץ": המדור של ציפי שמילוביץ
לא ברור מה עלה בגורל היחסים שלו עם אותה אשה, אבל כנראה שאין סיפור שמזקק יותר טוב את מיתוס ניק בולטיירי. האיש שמעולם לא שיחק טניס מקצועני, ועדיין גידל ופיתח ואימן בשלב כזה או אחר 10 שחקנים שהיו מספר 1 בעולם - אנדרה אגאסי וג׳ים קורייר ובוריס בקר ופיט סמפראס ומרסלו ריוס ומוניקה סלש והאחיות וויליאמס ומרטינה הינגיס ומריה שראפובה.
בולטיירי לא רק שינה לגמרי - לטוב וגם לרע - את הצורה בה מאמנים ילדים שרוצים להיות שחקני טניס, או ילדים שההורים העשירים שלהם רוצים שהם יהיו שחקני טניס. הוא היה הראשון שהבין כבר בשנות ה-80' לאן הטניס הולך כמותג, כענף ספורט שיגלגל מאות מיליוני דולרים ושהכסף הכי גדול בו יימצא בסוף מחוץ למגרש, ומאמן הטניס הראשון שהפך את עצמו לכוכב תקשורת, למותג ולמיליונר.
סוד ההצלחה: אסור, אסור ואסור
ניקולס בולטיירי נולד ב-1931 בעיירת הפועלים פלהאם, ניו יורק, להורים ממוצא איטלקי. בסוף שנות ה-40, כשבולטיירי היה נער, טניס היה ספורט של לבנים עשירים ששיחקו בקאנטרי קלאבים בהם לא פתחו את הדלת לאנשים עם שם משפחה איטלקי. הוא שיחק קצת טניס בתיכון, לפני שהתגייס לצבא, השתתף במלחמת קוריאה ושם לימד את החברים ליחידה לשחק טניס תמורת בקבוק קולה וחטיף אגוזי בשקם.
לאחר שחרורו ב-1957 ניסה בולטיירי ללמוד משפטים באוניברסיטת מיאמי, וכדי לממן את שכר הלימוד נתן שיעורי טניס תמורת דולר וחצי לחצי שעה. שנה של נסיונות לרצות את ההורים ולהפוך לעורך דין הספיקה לו. הוא עזב את האוניברסיטה, נשאר בפלורידה ואימן באותם קאנטרי קלאבים אליהם לא יכול היה להיכנס כנער. כשאחד מתלמידיו, בריאן גוטפריד, הגיע למקום השלישי בעולם ב-1977, בולטיירי הבין שזה מה שהוא צריך לעשות בחיים.
4 צפייה בגלריה
ידע שלאמן טניס זה מה שהוא רוצה לעשות בחיים. ניק בולטיירי עם אנדרה אגאסי
(צילום: גטי אימג'ס)
הוא לקח הלוואה של שני מיליון דולר ובתחילת שנות ה-80 קנה שטח שהיה שדה עגבניות בבראדנטון, פלורידה, והקים עליו את אקדמיית הטניס המלאה הראשונה בעולם. הורים שילמו הרבה כסף והילדים שלהם עברו לגור באקדמיה עם סדר יום שנראה כך:
ארוחת בוקר: 6:50; לימודים: מ-7:30; ארוחת צהריים: 11:45; טניס: 13:30 עד 18:00; ארוחת ערב: 18.00 עד 19.00. שיעורי בית: 19.00 עד 20:30. מפגשים חברתיים: 20:30 עד 22:00. כיבוי האורות: 22:30. שבתות: טניס חצי יום. ימי ראשון: חופש. אסור לעשן, אסור לשתות אלכוהול, להשתמש בסמים, ללעוס מסטיק, לנבל את הפה ולעשות סקס. בכתבה שנערכה עליו ממש בתחילת הדרך בתכנית ׳60 דקות׳, הופיע פסיכולוג ספורט שאמר כי בולטיירי לא נותן לילדים לאכול (לא נכון) ומכריח אותם לשטוף מכוניות (כן נכון). ״אמא שלי התחילה לקלל את הטלוויזיה באיטלקית״, סיפר פעם בולטיירי, ״ואמרה לאבא שלי, ׳ג׳ימי, למה הם מדברים על הבן שלנו ככה׳. אבא ענה לה ׳מרי, אם את נובאדי, אף אחד לא ידבר עלייך׳״.
המתחם של בולטיירי כלל מעונות, מרכז פנאי, בית ספר ומתקני אימון. היה אפילו משרד פסיכולוג הרבה לפני ששימוש בפסיכולוגי ספורט היה באופנה. והיו 75 מגרשי טניס עם היררכיה מאוד ברורה. בצד אחד מתאמנים השחקנים שנמצאים באקדמיה רק כי להורים שלהם יש הרבה כסף. בצד השני מתאמנים שחקנים ברמה בינונית. אחר כך יש מגרשים מקורים בהם השחקנים היותר מפורסמים יכולים להתאמן באופן פרטי, ובצד הדרומי של המתחם היו המגרשים השמורים למי שבולטיירי אימן באופן אישי.
ג'ים קורייר היה בן 14 כשקיבל מלגה לאקדמיה ב-1984. "אתה בן 15, 16, ומוצא את עצמך מתאמן ליד אנדרה אגאסי ויאניק נואה", אמר פעם קורייר, "אתה זוטר, אבל אתה מתאמן כמקצוען. ניק ממש ייצר ענף. תאר לעצמך להגיע למצב שהכישרון בא אליך ולא שאתה תרדוף אחריו".
כמו ברית המועצות בימי לנין
כמעט עד יום מותו נראה בולטיירי כמו מישהו שפרש לפנסיה בפלורידה בגיל 20. הוא לבש משקפי שמש של חברה מסחרית אחת בלבד, היה לו שיזוף תמידי והוא הלך רק עם כפכפים. ה'לוס אנג׳לס טיימס' השווה פעם את האקדמיה של בולטיירי לברית המועצות של ימי לנין. התמונה של בולטיירי היתה בכל פינה במתחם, כל המאמנים היו עם אותם משקפי שמש וצעקו על השחקנים בדיוק כמוהו.
סביר להניח כי חלק מהשיטות של בולטיירי היו בעייתיות מאוד היום - דחיפת ילדים בני 8 לסביבה תחרותית לא בריאה ורחוקה מילדות נורמלית. 'ספורטס אילוסטרייטד' כתב עליו: ״בולטיירי היה צועק על ילדים, מעליב אותם, והם היו עובדים יותר קשה. הוא העיף שחקנים מהאימון והם חזרו לעבוד יותר קשה. כשהקבוצה של האקדמיה שלו היתה מגיעה לטורניר נוער, הילדים האחרים היו מסתכלים עליהם כאילו המארינס הגיעו״.
בולטיירי הוביל שחקנים להצלחות פחות בזכות איזו גאונות טכנית, ויותר על ידי יכולת להוציא מהם הכל. הוא היה יותר מאמן כדורגל ממאמן טניס. הוא יכול היה לראות שחקן שלו מנצח 0:6, 0:6, 1:6, ולצעוק עליו כי הפסיד משחקון. "המתנה שלי היא היכולת להתייחס לאנשים בצורה מאוד פשוטה", אמר פעם, "אני שומע מאמנים מדברים על ביומכניקה וכל הדברים האלה, ואני לא מכיר את הביטויים האלה. מה שאני כן יודע זה להגיע לבני אדם".
בשנות ה-80 וה-90 השיטות האלה ייצרו כוכבים בזה אחר זה, והם אהבו אותו. קורייר, שזכה בארבעה תארי גראנד סלאם תחת בולטיירי, נותר אוהד שלו גם שנים אחרי פרש. ״הוא היה אחד האנשים עם הכי הרבה אנרגיה על פני כדור הארץ", אמר קורייר ל׳ניו יורק טיימס׳, "הוא לא אימן בשביל הכסף, למרות שהוא עשה הרבה מאוד כסף. היתה לו משפחה גדולה והיו לו הרבה יותר נשים מכפי שמישהו צריך, אבל ניק התעורר כל בוקר ורץ לעבודה, ושינה לטובה את חייהם של אינספור אנשים, בין אם הם הפכו לאלופי גראנד סלאם ובין אם לא".
