את הקטסטרופה המתקרבת אפשר היה לזהות כבר בשלב הספריי. באירוע המחלוקת הראשון (האין-פנדל על אצילי) התגודדו השחקנים סביב גל ליבוביץ' והשופט גישש בידו לכיוון הנרתיק האחורי ממנו שלף את בקבוק הספריי. לרגע הוא נראה כמו אדם מבוהל שעומד לרסס גז פלפל על חבורת תוקפים מסוכנים.
במקום זה, ליבוביץ' הלחוץ סימן קו על הדשא והודיע לשחקנים שאסור להם לעבור אותו. מאותו רגע, שחקני מכבי חיפה והפועל באר-שבע לא הפסיקו לחצות את הקווים של השופט. בבוטות, בגסות ובלי לספור את האיש עם המשרוקית והספריי. החבר'ה זיהו את ההיסוס, הריחו את הדם והסתערו כמו כרישים. הצורה שבה ליבוביץ' איבד שליטה על המשחק הייתה מרהיבה בעליבותה ובגרוטסקיות שבה. כמו לצפות בתאונת שרשרת בסלואו-מושן. כמו לעשות בינג' על "משחק הדיונון" רק בעברית ועם סטופקס. 3-2-1 דג מלוח, כדורגל ישראלי חמוץ עם ערימות של מרירות.
איבוד עשתונות טוטאלי
ואחרי הכל, בואו לא נתחסד. אנחנו אוהבים את הכדורגל שלנו עם להט ויצרים. העניין הוא המינונים והעובדה שאתמול העסק יצא לגמרי משליטה. אף אחד לא יוצא נקי מהערב אתמול בחיפה. לא השופט ליבוביץ', לא צוות ה-VAR, לא השחקנים משולחי הרסן והאלימים לפרקים, לא המאמנים שלא ידעו להרגיע ולא אנשי הספסל שהוסיפו וחיממו את האווירה (הקטע בו גיא צרפתי משתולל ומורחק כבר הפך לקלישאה מעיקה).
יש משהו אירוני בכך שככל שמנסים לחזק את מעמדם של שופטי הכדורגל, כמו למשל האפשרות להרחיק באדום מאמן שמדבר יותר מדי – ולעזור להם שלא לפספס עבירות קריטיות בתמיכת צוות VAR בדופק נמוך ועם שלל הילוכים חוזרים - ככה הם הולכים ונחלשים. במקום לקבל שופטים סמכותיים, שיודעים שיש להם גב ואינספור מצלמות שיעזרו להם לקבל החלטה מדויקת, אנחנו מקבלים שופטים הססנים שמדלגים בין החלטות בחוסר אחידות ורצים באלכסון בין אקטיביזם שיפוטי לפאסיביזם מסכי.
התלמיד עלה על רבו
אבל אחרי דרמה הזייתית כמו שקיבלנו אתמול אי אפשר שלא להרהר במספר שאלות פילוסופיות-קיומיות:
1. כמו למשל איך מרגיש איתי שכטר כשהוא יושב על הספסל ורואה את חברו לקבוצה לשעבר, עומר אצילי, עושה "שכטר", אבל הרבה יותר טוב ומתוחכם ממנו: איזו קלאסה של הכנסה כמעט אגבית של הקרסול לתוך הרגל של דדיה. זו כמעט נראית תנועה טבעית. בדיוק כמו שהדגמתי לילד בקריית-שלום. הוא גאה בתלמיד המוכשר או שהוא עכשיו בפוזיציה וכשהדם רותח הוא קולט כמה זו גניבה מסריחה?
2. או למשל איך מרגישים שופטי ה-VAR שרואים את המשחק היום ומבינים שבעוד הם הריצו בפעם ה-700 הילוך חוזר שנועד לבדוק אם הכדור פוגע בידו של אצילי, הם פספסו את העובדה הפשוטה שהכדור בכלל עבר את הקו חצי שנייה אחר-כך? האם הם כבר שלחו זר פרחים לאיאד אבו-עביד שדייק ולא החמיץ את הפנדל, מה שהיה גורם לדיון על הפספוס שלהם לתפוס כותרות גדולות הרבה יותר?
3. ואיך מרגיש ברק בכר? איזה פראייר. חתיכת זריקת מרץ נתת לאקסית שלך.
הרומנטיקה תשוב לנתניה?
במוסף פתיחת העונה של "ידיעות אחרונות" התפייטתי על פני 250 מילה שהשורה התחתונה שלהן הייתה: הפיצוץ בין ריימונד אטוולד לאוהדי נתניה (גילוי נאות: אני נמנה עליהם) הוא רק עניין של זמן. הייתי שמח להתהדר באיזו תבונה עילאית או יכולת ניבוי, אבל לא צריך להיות חכם גדול כדי לזהות את הפוטנציאל הנפיץ. מספיק היה להסתכל על החיוכים המקנטרים של אטוולד ולקרוא כמה תגובות בקבוצות האוהדים, כדי להבין שהעסק בסכנה.
הבעלים אייל סגל, בשר מבשרם של האוהדים ביציע, הבין גם הוא, ראה את התוצאות הגרועות ובעיקר קלט את האנרגיה הבעייתית בתוך הקבוצה שלו. הפרידה הייתה מהירה ובמובן מסוים, בלתי נמנעת (להערכתי, סגל האריך את חוזהו של ההולנדי בקיץ עם הרבה כאבי בטן).
עכשיו סגל שוב הולך עם האוהדים (החלק הרומנטי שבהם, שלא ברור כמה הוא גדול) ומחתים כמאמן את בני לם, אגדת עבר מימי נתניה ועוד 15 ומי שעסק בעיקר באימון וניהול מחלקות נוער. לם הוא איש נפלא, מלא תשוקה, כיף לדבר איתו על כדורגל והוא סמל נתנייתי. זה יהיה סיפור נהדר אם בגיל 62 הוא יעמוד על הקווים של מועדון נעוריו ויזריק לתוכו משהו מהאתוס והכדורגל שהוא מכיר מימיו כשחקן.
אבל זה חתיכת הימור שלקח סגל. לם למעשה הוא חסר ניסיון באימון בוגרים והמעט שצבר אי שם בניינטיז היה בשנים בהן הכדורגל התנהל לגמרי אחרת. האם הקילומטראז' המרשים וההצלחות שצבר באימון נוער יעזרו לו בעבודה עם הסגל הצעיר יחסית של מכבי נתניה? אני בספק, אבל כאוהד אשמח מאוד להתבדות. אחרי הכל, זה יהיה מופלא לשבת בטריבונה, לראות את האגרוף המונף שלו אחרי ניצחון ולשאוג עם אלפי אוהדי נתניה: ומי חלם, בני לם!
