הוויכוח אם הוא הגדול ביותר, השני הכי גדול, או מדורג היסטורית מתחת לנובאק ג'וקוביץ' ורוג'ר פדרר, הוא ויכוח שולי, לא עקרוני. זה יותר ענין של טעם אישי. ג'וקוביץ' עדיין משחק. פדרר הצליח לדחות את הפרישה אבל הלך הביתה כשהוא עומד על הרגליים. השם של רפאל נדאל חקוק בקירות מוזיאון ההיסטוריה של הטניס. הוא שם. אבל הוא לא נראה תחרותי, וזכייה בגראנד סלאם נראית בלתי אפשרית, אפילו לספורטאי שהפך את הבלתי אפשרי לבת צחוק.
לא ברור למה נדאל עושה את זה. למה הוא מושך את ההחלטה לפרוש. הטניס שאהב אותו והוא החזיר לו אהבה בעוצמה פי כמה, לא מיטיב עמו. לנדאל לא מגיע סיבוב פרישה כזה. מגיע לו הרבה יותר. לא ברור למה הוא עושה את זה לעצמו.
מראות לא נעים
השור ממאיורקה (38) שהה 209 שבועות במקום הראשון בדירוג העולמי, יש לו 22 תארי גראנד סלאם, הוא גרף רווחים של 120 מיליון דולר, זכה בגביע הדייויס וזכה בזהב אולימפי, כשהוא משתתף בכמה מהצגות הטניס הגדולות אי-פעם. הוא משמש כאנטגוניסט לגדולה של פדרר, או ההפך, עם רוח קרב, רצון, ווינריות ועוצמה מנטלית שהיוו השראה לדור של טניסאים.
במילים אחרות וברורות: נדאל הרוויח ביושר את הזכות להחליט מה לעשות עם הקריירה שלו ואם לפרוש. הוא לא צריך יועצים. ועדיין, הלב צונח בכל פעם שרואים את נדאל משחק, או כשקוראים ידיעה שהוא החליט לפרוש, אחרי שנפצע שוב. נדאל הוא לא פדרר האלגנטי. סגנון המשחק שלו סחט ממנו כל מה שהיה לו לתת מבחינה גופנית ואז הוא מצא עוד מיליארד מעיינות שמהם סחט עוד ועוד. הגוף שלו שבור.
נדאל זכה 14 פעמים באליפות צרפת הפתוחה. רולאן גארוס היה הבית שלו, המגרש המרכזי בפריז הפך לספה הנוחה בסלון. יריבים היו יורדים לפיגור של שתי מערכות עוד לפני שנחבט הסרב הראשון. אם נדאל היה יודע לפרוש בזמן, אם היה לו את הקוד הסודי שיש רק למעטים - לצאת לפנסיה מהעבודה ומאהבת חייך בגיל כל כך צעיר - הוא היה פורש כמו כוכב רוק על הבמה אחרי האליפות ההיא ב-2022, בה זכה.
שנה לאחר מכן הוא פרש מהאליפות בגלל פציעה. אחר כך הוא חזר והפסיד לאלכסנדר זברב, אחד שהיה נמעך מנטלית רק מלראות את נדאל מהצד השני של החימר. לאחר מכן הפסיד בסיבוב השני של הטורניר האולימפי, על אותו משטח, לג'וקוביץ'. יפה זה לא היה. בשביל מה הוא צריך את זה?
מגרשי הטניס, כל המשטחים, היו המגרש הביתי של נדאל. הוא הכיר את דרכו בעל פה, ידע על כל פינה סמויה. זה אכזרי לראות את נדאל מצבו הספורטיבי הנוכחי. עדיין בבית שלו, אבל חסר כל כיוון באשר לאיפה נמצאת דלת היציאה.
קוסמיות נדאליסטית
נדאל פרש בשנייה האחרונה מגביע לייבר, אותו מארח רוג'ר פדרר בברלין. הוא לא נתן תירוץ ספיציפי לגבי הפרישה. זה היה הטורניר שבו פדרר בחר להיפרד מטניס. שם הוא ונדאל מיררו בבכי בלתי נשכח. כשהרגליים שלהם כבר לא יכלו לדחוף את הסוף. לפרוש בברלין בגביע לייבר היה מעשה קצת קלישאתי מצד נדאל, אבל עכשיו, אחרי עוד פרישה בשנייה האחרונה, נשאלת השאלה: אז מתי כן?
4 צפייה בגלריה
מי הגדול ביותר? לא משנה. ג'וקוביץ', נדאל ופדרר
(צילום: Julian Finney/Getty Images for Laver Cup)
יש בחיפוש הזה מעין קוסמיות נדאליסטית: אפילו הפרישה שלו, כמו הקריירה שלו, היא קרב אחד גדול. רק שהפעם ברור שנדאל יפסיד. כשתתבצע הפרידה זה בטוח יהיה בטקס מפואר ומכובד ומלא בדמעות, אבל לא ברור מדוע נדאל דוחה כך את הקץ. אני לא מנסה להיכנס לראש של נדאל. אף אחד לא יכול להגיד לספורטאי, בטח במעמדו, מתי הוא אמור להיפרד, אבל כאוהד, אתה אומר לעצמך שנוצרים כתמים בשק הזיכרונות.
הרוח התחרותית של נדאל לא מתה, והיא לא תמות לעולם. אבל מה קורה כשהמצב הפיזי של התחרותיות שלך הופך לצב ורוח התחרותיות המנטלית נשארת במצב ארנב? נדאל לא נמצא כבר הרבה זמן בכושר משחק. הוא נראה כמו מישהו שבונה ובונה איזו סצינה קולנועית לקראת קרשנדו פרישה. אבל זה פשוט לא עובד. יכול להיות שהשנה הבאה תהיה השנה האחרונה שלו בסבב, יכול להיות שהוא יבוא להגיד להתראות למגרשים ולקהל ולחימר ברולאן גארוס, אבל האפשרות היותר רומנטית היא אירוח של גמר גביע הדייויס במולדתו בנובמבר.
נדאל מתלונן כבר זמן ארוך על השאלות הרבות שהוא נשאל לגבי מועד פרישתו. הוא טוען שהשאלות הללו מסיטות את תשומת לבו מהטניס. הוא ממשיך להגיד את כל הדברים הנכונים. שהוא יישאר בטניס כל עוד מרגיש את התשוקה לענף וכל עוד יהיו לו פרפורים בבטן והרגשה של סנסציה לפני כל טורניר או משחק.
אבל האמת היא שנדאל נמצא בתוך מצב תמידי והמשכי של פציעה כבר שנתיים, כולל ניתוח לא קל בירך, ניתוח שקשה לחזור ממנו לשיא, בעיקר בגיל ובקילומטראז' שעבר ועם סגנון הטניס שלו. הוא נותן לעצמו עוד זמן ועוד הזדמנות, מסרב להאמין שהגוף שלו, שנתן לו הכול, פשוט מתפרק לו. היו משחקים בשנתיים האחרונות שבהן זה נראה כאילו נדאל קם מהכסא שלו לאחר הפסקה בין המשחקונים, נעמד, מתחיל ללכת לכיוון קו הרוחב, ואז מתחיל לאסוף את האיברים שלו, אחד אחרי השני, מכריח אותם בעל כורחם להשתתף בעוד קרב.
שלב הפיקפוק
אלו זמנים חדשים לנדאל, טריטוריות שהוא לא רגיל לנדוד בהן. טיסות בסבב עם הילד בן השנה וחצי שלו, הפסדים לזברב בסיבוב הראשון ברולאן גארוס, בגידת הגוף. זה לא פשוט לקחת החלטות נכונות מול כל האתגרים הללו ועדיין לנסות להשתתף ולנצח בסבב, לסגור את הפער מג'וקוביץ' בתארי הגראנד סלאם. אפשר להבין את הרצון שהבן שלו יראה אותו משחק טניס של נדאל, אבל אולי הוא מריץ את הסיכון שבנו יראה שברים של מה שהיה פעם אבא שלו.
אף אחד לא צריך להגיד או לייעץ לנדאל מה לעשות עם הקריירה שלו, עם הגוף שלו, עם התחרותיות והתשוקה שלו לענף. הוא הרוויח ביושר את הזכות להחליט מתי הוא יפרוש ואיך. אבל יותר מדי פעמים בשנתיים האחרונות אתה מאמין לו שזה ישתפר, שהוא צריך רק קצת המשכיות, שאם הוא לא ישתפר אז הוא יסיים את זה. שאם רק יישאר בריא, הכל יסתדר והוא ישחק הרבה יותר טוב.
ואתה מתחיל לפקפק בכנות של הספורטאי העצום הזה. אתה מתחיל לפקפק בספורטאי שאף פעם, בשום שלב, אי-אפשר היה לפקפק בו. אתה מתחיל לשאול את עצמך לגבי הכנות העצמית של מישהו שתמיד היה כן עד כאב עם עצמו ועם הטניס. ואתה מוצא את עצמך יותר ויותר פעמים מתפלל, בכל פעם שהוא עולה לשחק או מודיע על עוד פרישה מטורניר כזה או אחר, שיבוא איזה מישהו, יקח ממנו את המחבט, יחבק אותו מסביב לכתפו ויגיד לו 'זהו רפא, נגמר'.
פורסם לראשונה: 13:47, 20.09.24
