לגבי מסוגלותה של נבחרת ישראל לספוג שער מול נבחרת רומניה, או כל ישות מדינית אחרת לצורך העניין, לא היה ספק. יש שני דברים ודאיים בהקשר שלה – שינגנו את "התקווה" לפני המשחק, ושעומרי גלזר יוציא כדור מהרשת. ישראל מתחילה כל משחק בכתיבת המחאה של שער לזכות היריבה, היא רק מחכה לגלות מתי יפקידו אותה.
השער של ערן זהבי אחרי דקה וחצי לא העלה את ישראל ליתרון, רק השווה את התוצאה ל-1:1. ישראל ידעה את זה לפני שרומניה גילתה את זה. הוא "איפשר" את ספיגת השער הבלתי נמנע, שאמנם הגיע בדקה העשירית ובאופן מתסכל במיוחד. תגובה איטית לכדור חוזר הותירה את ג'ורג'ה פושקאש לכבוש מקרוב. עכשיו, אחרי שמילאנו את חובתנו ההיסטורית וספגנו שער כפי שקרה ב-22 מ-23 המשחקים הקודמים, אפשר היה להתחיל לדבר.
אבל נבחרת ישראל לא דיברה אמש, כשם שהיא לא דיברה כמעט לאורך כל הקמפיין. בתשעת משחקיה בבית הנוח ביותר אליו נקלעה, היא ניפקה רק שתי מחציות טובות באמת – ברומניה, והשבוע מול שווייץ. היא לא ניצחה באף משחק מעל הראש שלה, אבל נכשלה בכאלו מתחת לראש שלה, ראה שני המפגשים מול קוסובו. שני ניצחונות בתוספת הזמן על בלארוס ועוד אחד דחוק על אנדורה – מהאנטי-חומר הזה ישראל הצליחה לייצר אשליית מאבק על הכרטיס ליורו בעיקר הודות לשלומיאליות של יריבותיה.
תחושת שליחות שמעבר לספורט ליוותה את צאתה של הנבחרת למסע המשחקים הארוך הזה. מעולם לא נתלו בה תקוות שכאלה, והיא, שרגילה להכזיב, עשתה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב גם הפעם – לא לעשות טוב. היא עצמה נותרה כפי שהייתה תמיד. אלו רק נסיבות הצער הגדול שהעצימו את הציפייה ממנה, ובשל כך גם את גודל האכזבה. שילוב קטלני של הרצון לשמוח והתחושה שהשמחה אפשרית, הופך את ההפסד לרומניה אמש לקשה מנשוא מבחינה ספורטיבית.
התגובות בנבחרת ישראל לאחר ההפסד לרומניה
(צילום: עוז מועלם)
התנאים לא היו אופטימליים – עומס המשחקים, היעדר הביתיות, עצירת הליגה – אבל התוצאות היו אופטימליות אפילו פחות. על רקע המחדלים בתחומים אחרים וחשובים יותר, הליך חיפוש האשמים בכישלון הנוכחי של נבחרת שתמיד נכשלת, מרגיש כמו זילות של המושג "אחריות". יש כל כך הרבה אנשים בישראל שצריכים להניח את המפתחות, שגם אם יוסי בניון ואלון חזן ייתקפו תחושת אחריות, ספק אם יהיה צרור פנוי לצורך קיום הטקס.
לצד זאת, חשוב לציין שהשניים ביזבזו למעלה מחצי קמפיין על קרבות אגו עם החלוץ הטוב הבודד שיש לישראל. גם כשנדמה היה שהצליחו לפעול מחוץ לטבע שלהם עם חזרתו של זהבי, חזרו לסורם עם השעייתו של שון וייסמן שלושה ימים אחרי שכבש שער מול שווייץ בגלל שלא עבר את המיונים לבית הספר של חנה בבלי. בבחירה בין חינוך אחד מ-30 שחקני הסגל לצורך לצייד את הנבחרת בכל הכלים הזמינים לקראת משחק המשחקים, בחרו באפשרות הראשונה.
ישראל כנראה לא הייתה מנצחת גם עם וייסמן, אבל יכול היה להיות נחמד אם לצורך מטרת העל, אושרם של מיליונים, היו מקריבים לרגע את כבודם של שניים. הנבחרת, למרבה הצער, מנוהלת על ידי אנשים שלא תמיד יודעים להבדיל בין עיקר לטפל. עכשיו אמור להיות להם הרבה יותר נוח. עכשיו כבר אין יותר עיקר.
