ההפסד הכואב 107:88 של בוסטון סלטיקס לגולדן סטייט הוא על המאמן אימה יודוקה. גולדן סטייט היא קבוצה של רבע שלישי, צריך לחשוד מה הם מקבלים שם במים במחצית, וכל העולם יודע את זה. גם יודוקה יודע את זה. זה קורה במשך שנים, זה קרה גם במשחק הראשון, ובוסטון עדיין לא הייתה מוכנה לזה.
זו לא הפעם הראשונה בפלייאוף הזה שבוסטון חוטפת מכה ברבע השלישי. מילווקי ומיאמי גם חגגו על חשבונה רבע שלישי היסטורי. יוודוקה הוא מאמן מעולה, אין על זה ויכוח. במשחק הראשון בוסטון הצליחה לחזור ברבע הרביעי, במשחק השני, כמו לא מעט משחקים בפלייאוף הזה, היא שידרה מסר של: "עשינו את שלנו. גנבנו משחק אחד בחוץ". זה מסר מסוכן נגד גולדן סטייט.
גולדן סטייט קלעה כמעט אותו מספר נקודות בשני המשחקים. זה יהיה מספר הנקודות שהיא תקלע בסדרה הזו. 107.5 נקודות למשחק נגד ההגנה של בוסטון מעיד כמה גולדן סטייט היא קבוצה היסטורית. בוסטון עזרה לה עם איבודי כדור. לסלטיקס יש מדד איבודי כדור שאסור להם לעבור: מעל 15 והם יפסידו. נגד גולדן סטייט, הבעיה הזאת הופכת לקשה יותר.
סך הנקודות הזה מחייב את בוסטון להתפרצות התקפית. משחק מספר אחד היה סטיית תקן לכיוון אחד, המשחק השני לכיוון שני. הממוצע לא מספיק. היא לא יכולה להרשות לעצמה ששלושה שחקני חמישייה יקלעו שתי נקודות כל אחד.
כדי שבוסטון תשתווה לגולדן סטייט בתפוקה ההתקפית, היא תצטרך לפתור את הפרבולות ההגנתיות של קר. ההתפוצצויות ההתקפיות של גולדן סטייט במהלך השושלת גרמו לאוהדים לשכוח שמדובר בקבוצת הגנה היסטורית שמדורגת באופן קבוע בטופ 10 של ההגנות בליגה. כל העולם שר והילל את ההגנה של בוסטון העונה, ומה שנשכח הוא שבשקט בשקט גולדן סטייט הייתה מדורגת במקום השני.
גולדן סטייט הבהירה בין המשחקים שהיא הולכת ללחוץ על הגז בהגנה. דריימונד גרין לקח את ארבעים הנקודות של בוסטון ברבע הרביעי כהשפלה אישית והודיע שהמשחק השני הוא עליו. גרין לקח שלוש זריקות במשחק השני. כשגרין עושה דבר כזה הוא מבהיר לחברים: אנחנו יוצאים למבצע להגנת הסל. קר נתן יותר דקות משחק לגרי פייטון ג׳וניור מאשר לג'ורדן פול.
בוסטון עדיין קלעה באחוזים מאוד טובים מהשלוש, אבל גולדן סטייט עצרה אותה מהזריקות לשתיים. כל זריקה הופרעה על ידי מגן של גולדן סטייט. גרין עמד מאחור ושלח את חייליו לפעולות איבה בעומק התקפת בוסטון. הוא עמד בהבטחתו.
זה משחק שני ברציפות שבו קליי תומפסון לא פוגע. לא רק שלא פוגע, אלא שאפילו קצת פוגם. העניין עם תומפסון הוא פסיכולוגי. הוא שחקן שנותן למשחק להגיע אליו. קשה לחשוב על שחקן פחות אנוכי ממנו. במהלך הקריירה הוא לקח את ההזדמנויות שקיבל ועשה מהן את המקסימום.
אבל תומפסון כבר לא יהיה השחקן שהיה. הוא רואה את אנדרו וויגינס וג'ורדן פול מתפתחים ומקבלים יותר הזדמנויות ויותר אחריות. הוא נדחק. תומפסון כופה את עצמו על המשחק. הוא לוקח זריקות קשות. הוא מנסה זריקות אחרי כדרור. הוא מנסה להיות מישהו שהוא כבר לא ושבעצם לא היה מעולם ומשדר נואשות. אם תומפסון ימצא את עצמו הישן בסדרה הזו, לבוסטון תהיה בעיה חסרת פתרון.
בלי תומפסון, ובלי אנדרו וויגינס שטרם נכנס לסדרה מבחינה התקפית, מה שסטף קרי עושה בסדרה הזו הוא לשכתב את ההיסטוריה שהוא כתב בעצמו. מה שקרי עושה על המגרש, בשני הצדדים שקול לזה שמרסל פרוסט יסיים את "בעקבות הזמן האבוד", ויכתוב ספר שעולה עליו תוך שנתיים או שלוש. אסור להפסיד מזה אפילו שנייה, אסור למצמץ.
