ז'רקו לאזטיץ' אולי לא יודע לעשות שמיניות באוויר, אבל הוא בהחלט יודע לעשות שמיניות בהרכב. מול הפועל ירושלים פתחו שבעה שחקנים שלא פתחו ארבעה ימים קודם לכן מול הפועל באר-שבע, ואמש מול מ.ס אשדוד פתחו חמישה שחקנים שלא פתחו לפני ארבעה ימים מול הפועל ירושלים.
כמו אמן קלפים בקרן רחוב, הטורף את החפיסה בקצב גבוה משהעין האנושית מסוגלת לקלוט. מי שרק יסיט את המבט, יחמיץ משחק אחד, לא יצליח לשמור על הרצף העלילתי של האלופה. המפתח להבנת כל הרכב נמצא בהרכב הקודם. מי יבין מדוע דווקא אושר דוידה מול אשדוד, אם לא ידע שפטאצ'י פתח מול הפועל ירושלים?
זריזות הידיים של לאזטיץ' מקשה לחרוץ היכן הקינג בחפיסה של מכבי ת"א. מי הוא ה־קשר בצד ימין? ומי בשמאל? והחלוץ, באמת דור תורג'מן או שעדיין ערן זהבי? ובאמצע, איסוף סיסוקו או עדיין יוריס ואן אובריים? שני הבלמים, טייריס אסאנטה ונמניה סטואיץ', או שרז שלמה עדיין שם?
התשובה לכל שאלה היא כן, וגם לא. ניסיון העבר מלמד שקבוצות מקבלות צורה קבועה יותר בשלב מתקדם של העונה אחרי שהרוטציה מצטמצמת, אבל אולי מה שאנחנו רואים עכשיו ממכבי הוא לא תרגולת שמטרתה לאסוף מידע לקראת הכרעה, אלא השיטה עצמה.
זו תהיה עונה שכמותה לא חוותה אף קבוצה ישראלית מעולם. אלו לא רק שמונה משחקים בליגה האירופית, אלא 16 טיסות אליהם ובחזרה. הכל יהפוך את מכבי ת"א לחומר בתנועה מתמדת. לרגע אחד היא לא תעמוד במקום. ככזאת, אולי המטרה היא לא לקבוע לה צורה מוגדרת, אחת, אלא להרגיל את הסגל לכך שיהיו לו אין־סוף צורות, שבכל רגע נתון אפשר יהיה להחליף אחד בשני ושלישי ברביעי ודבר מהותי לא ישתנה.
המשחק מול אשדוד היה הצלחה מסחררת משום שבניגוד לזה שמול הפועל ירושלים, שהוכרע רק בתוספת הזמן, הוא נגמר מעשית עוד לפני שהדקה ה־35 התחלפה ב־36. כך התאפשר ללאזטיץ' להמשיך ללהטט עם הקלפים בלי מחויבות קלושה למשחק של היום, אלא רק מדאגה למשחק של מחר, ולמלא עוד קצת את מצבורי האנרגיה לקראת בראגה ביום חמישי.
תודה גדולה הוא חייב לאלי לוי, מאמן אשדוד. אין תעלול שבכוחו של מאמן קבוצה ברמתה של אשדוד לעשות כדי להסיר את האחריות לגורל המשחק ממכבי ת"א, אבל יש כאלה שיכולים לפשט עבורה את המשימה. לו רק אלי לוי היה קצת לאזטיץ', לו רק לא היה ממסמר את טום בן־זקן להרכב ויהי מה, אם לא כמגן ימני אז כבלם בקו של שלושה.
את מה שעשה בן זקן בשער הראשון – ליווי פסיבי של דור תורג'מן גם כשהוא במרחק של שבעה מטרים מהשער - צריך לאסור לצפיית ילדים ששוקלים לעשות מהכדורגל מקצוע. דבר ראשון על הבוקר, מנהל הקבוצה של מ.ס אשדוד צריך להתקשר לבעלים, ג'קי בן־זקן, ולהודיע לו שיזמין תכף ומיד 16 טיסות לאירופה עבור השחקנים, אולי ככה אפשר יהיה להרוויח כמה רגעים עם מגן ימני אחר, ראוי, בהרכב. בעצם, במחשבה שנייה, לא, זה לא רעיון טוב.
האגואיזם של ז'ארדל
את ז'ארדל, שחקן הכנף של עירוני קריית־שמונה, מעניינת קריית־שמונה כמו שמעניין אותו גידול החסה בשטחים. אם מישהו יאמר לו שיהיה עליה להפסיד כתנאי לכך שהוא יצליח לקיים במלואו איזשהו אתגר טיקטוק של ניימאר, הוא ישאל מתי הוא צריך להבקיע את השער העצמי, אם במחצית הראשונה או השנייה. היא עבורו לא יותר מאשר תשתית לקיים באמצעותה להטוטנות כדורגל שבינה לבין טובתה של הקבוצה אין ולו קשר מקרי. ז'ארדל לובש מדים בצבעים זהים לאלה של עשרה שחקנים אחרים, אבל זה לא אומר שיש להם אינטרס משותף. הוא בכחול כמו עאיד חבשי, כמו נדב נידם, כי אם ילבש חולצה ירוקה, לדוגמה, יקפצו עליו המאבטחים ויפוצצו אותו.
זו בירוקרטיה בלבד, שהוא נראה אחד מ-11. ז'ארדל הוא אחד מאחד. הוא נמנה עם כנסייה שחבריה מאמינים שאם הם מוסרים הם מגיעים לגיהינום ושנגיעה בכדור שלא למטרת תעלול היא כניעה לשטן. לכן הוא כאן בשביל לעשות עקב, להקפיץ מעל הראש ואם תהיה הזדמנות אז גם להכניס את הכדור מתחת לחולצה, סתם בשביל הקטע.
זה כך כשהוא לוקח את הכדור ומנסה לעבור את כל מי שאפשר ולא מוסר בכל מחיר, אבל זה עוד לא נורא – במקרה הזה הכי גרוע שיכול לקרות הוא שקריית-שמונה לא תבקיע, וזה קורה ממילא כמעט בכל התקפה. אבל כשז'ארדל עושה עקב יומרני וחסר אחריות סמוך לדגל הקרן בחצי המגרש של קבוצתו כמו בדקה ה-43 נגד מכבי נתניה, קריית־שמונה כבר סופגת שער. שחקן ההתקפה של קריית־שמונה היה מסוכן עבורה יותר משחקני ההתקפה של מכבי נתניה. בדקה ה-56 הוא הוחלף ביאיר מרדכי שאולי לא יודע להקפיץ שלוש פעמים על הכתף, אבל לפחות אכפת לו מי ינצח.
הצגת האבסורד חייבת להימשך
"לפתוח, מהר, מהר", פקד נציג פיקוד העורף בעודו הולם באגרופיו על דלת המתכת הסגורה של היציע המרכזי באצטדיון גרין. בפיו הודעה חשובה – על פי ההנחיות החדשות, יש לעצור את המשחק בין עירוני טבריה לבני־סכנין תכף ומיד, שחס וחלילה לא יגלו כולם שיכולות להיות צרות גדולות יותר מאשר סטפן אומונגה, שטעות קשה שלו סידרה לסכנין שער ובהמשך חטף כרטיס אדום. כמה שעות לאחר מכן כבר הופעלו במקום אזעקות. "יש רק עוד כמה דקות", ניסו להסביר לו, אדם שלפתע הגיע עם סמכות שמתעלה אפילו על זו של שופטי המסך.
כך נוצרה התנגשות בין שני כוחות בעוצמה כמעט זהה. מצד אחד – פרוטוקול הזהירות האזרחי של מדינת ישראל, שקובע מה מותר ומה אסור מתוך דאגה לחיי אדם. מצד שני – חוקי הכדורגל וההיגיון של ליגת העל, שקובעים שאם כבר הגענו לדקה ה-87, אז חראם עכשיו לעצור את מה שממילא תכף ייגמר, ואז עתירות לבית הדין, ועניינים, ופתאום אבו־יונס ידרוש ניצחון טכני, ולמי יש כוח עכשיו.
כך נמצא פתרון ביניים, ישראלי כל כך – השחקנים יסיימו את המשחק, כי גם אם זו לא הצגה מי יודע מה היא בכל זאת חייבת להימשך, אבל את הקהל ימלטו מהיציעים כי מסוכן. כך התקבלה תמונה אבסורדית, הן של נטישה והן של הישארות, הן של ויתור והן של התעקשות, ולרגע אחד משחק כדורגל זניח בצל מלחמה סימל את מצבו של צפון הארץ כבר קרוב לשנה.
פורסם לראשונה: 01:30, 23.09.24
