איזה יופי של מרוץ אליפות מסדרים לנו רוני לוי והפועל באר-שבע. כל הליגה רחוק מאחור, מתבוססת בבינוניות מדכדכת, אבל באר שבע ומכבי חיפה מספקות לנו קרב צמרת איכותי, ריצה כתף אל כתף עם הרבה עניין ולעיתים גם קלאסה.
ועכשיו מתברר שהקבוצה היעילה והמאורגנת של רוני לוי, המאמן ההגנתי ההוא, יודעת גם לספק כדורגל מלהיב עם שלוש חתיכות לרשת של בני סכנין. תזרקו את התדמיות הצידה, תקנו במקומן פופקורן ותהנו מהשואו: הפועל באר-שבע ומכבי חיפה במרתון כדורגל שאסור להוריד ממנו את העיניים. כזה עוד לא היה לנו. כבר ראינו מכבי ת"א מול באר-שבע, מכבי ת"א מול מכבי חיפה, אבל באר-שבע מול מכבי חיפה? לא היה כדבר הזה מוזמן לשאוג נדב יעקבי, שדר נפלא ואוהד באר-שבע ותיק.
רק דבר אחד לא מרפה: יש מצב שרוני לוי צדק בטרוניה ההיא "האפסים האלה שורקים בוז"? פליטת פה שנלכדה במקרה במצלמות והסגירה את התסכול של מאמן הפועל באר שבע? יש מצב שהוא ידע כבר אז מה יש לו ביד ומה הוא עושה? ומה זה בכלל משנה לאילו אוהדים הוא זרק את זה (ברור לכולנו למי), ואולי בכלל ה"אפסים" צריך להיות מכוון לפרשנים, לעיתונאים ולכל מי שלא ממש ספר אותו? אני כבר פתחתי את הפופקורן
המאמן שמטריף את כולם
אם היו לי כמה שקלים פנויים הייתי שופך אותם על מכון מחקר מהתחום הפסיכולוגי שיבדוק דבר אחד: מה בזיו אריה כל כך מחרפן את התקשורת ועל הדרך גם מבעיר את הרשתות החברתיות. יש לי תחושה שמאמן הפועל ירושלים נהנה מהקטע ומדי שבוע הוא מגיע לטקס הקבוע מול שדר הקווים עם גפרור שיצית את האש.
פעם זה "עלינו עליהם בכל הפרמטרים" ופעם זה מכתב של ילד בן 4 שנותן לו חיבוק. אבל אריה הוא לא הסיפור, אלא התגובה הפבלובית-נזעקת של אמצעי התקשורת. מרגע שהאיש פותח את הפה, מיד קופצים באולפנים כל הזועמים שחובטים בו בלי רחם ובראשם איל ברקוביץ'.
אין לי מושג על איזה כפתור אצל ברקוביץ' לוחץ מאמן הפועל ירושלים, אבל כבר מזמן העסק עבר את הקו של התייחסות מקצועית ומשהו שם מריח כמו איבה ברמה אישית. העניין הוא שאל הפרשן בתוכנית הסיכום מצטרפת מקהלה צפויה שלא מצליחה להסתכל על זיו אריה מעבר לאותן שתי דקות בראיונות של אחרי המשחק. בשבוע שעבר כתבתי פה על האנטגוניזם שמעוררת לאחרונה הפועל ירושלים. הגיע הזמן שאת הקבוצה והמאמן שלה נבחן בפרמטרים של כדורגל, ופחות בגימיקים המתוכננים או לא מול המיקרופון של שדר הקווים.
המהפך של רב"ש
ואפרופו תחום ששווה מחקר, כדאי גם לבדוק פעם את הפער שבין רן בן שמעון במהלך המשחק לזה שבראיונות הקווים. אפילו דרך הטלוויזיה אפשר לשמוע את רמת ואינטנסיביות הצעקות שמאמן אשדוד משגר במהלך משחק – על השופטים והשחקנים כאחד – והנה כשהוא מגיע לעמדת הראיונות בסיום, כאילו מתרחשת מטמורפוזה והאיש עובר למוד שונה לגמרי: מחויך, מפרגן, מפלרטט ומפזר פירורי הומור ומודעות עצמית.
אז איזה בן שמעון הוא האמיתי ואיזה מהם הוא הגימיק המעושה? בני אדם הם יצורים מורכבים וכנראה שתי הגרסאות אמיתיות ואותנטיות, אבל לפעמים המשקפיים והדעה הקדומה שהבאנו מהבית גורמים לנו להחליט שהאחד טר"ש והשני רב"ש.
השקר של ינואר
אחד השקרים המוסכמים בליגת העל הוא "חלון העברות בינואר". קבוצות שלא מצליחות לחבר שלושה פסים ברציפות תולות עיניים בפתיחת החלון כאילו שם מחכה הפיתרון לכל צרותיהן. חלוץ מפה וקשר משם ותראו איזה טיקי-טאקה יהיה פה. מאמנים ששכחו מתי הקבוצה שלהם הצליחה לכבוש שער שדה ממהלך מתוכנן בטוחים שאם הם רק יביאו חלוץ טוגולזי ב-5000 שקל לחודש והנה הכל משתחרר וטור שערי הזכות יתחיל להתקרב לזה של מכבי חיפה.
בואו נרגיע את הבלוף. בסוף מגיעים לפה כמה כדורגלנים זרים שרובם העתקים דהויים של אלה שנחתכו מפה החוצה, ובמקביל מתרחש משחק כסאות משעשע בו שחקנים ישראלים שלא פגעו בקבוצה אחת, נודדים לקבוצה אחרת מתוך תקווה עמומה שהקלישאה על "משנה מקום..." היא קצת יותר מדעית מאשר תחתוני מזל.
שם המשחק הוא הישרדות. ואם מאמן יכול להגיד "חלון ההעברות" כדי לשרוד עד ינואר, הוא גם יצעק את זה שוב ושוב. אחרי הכל, מי שבנה קבוצה גרועה בקיץ לא יכול לרפא הכל עם שתי החתמות בחורף. חלון העברות של ינואר זה לא תרופה. זה פלצבו שנועד להשתיק את הרעשים בתוך הראש שלנו.
פורסם לראשונה: 07:00, 03.01.22
