את משחק הפתיחה של ישראל אתמול (שלישי) בבית 4 באליפות אירופה בכדורעף, אותו היא מארחת, אפשר בקלות לחלק לשניים: הלחימה של השחקנים בכחול-לבן שהייתה מדהימה, וכל והשאר. החבורה של איתמר שטיין גברה על יוון 2:3 לאחר שחזרה מפיגור 2:1 במערכות וניצחה 13:15 בזו החמישית. ניצחון במשחק הבא, מול רומניה (חמישי, 20:00), יקרב אותה מאוד לשלב הבא (ארבע מתוך שש נבחרות בכל בית עולות לשמינית הגמר).
נראה גם שהאיגוד עשה כל מה שביכולתו, בהתחשב בתנאים הלא הוגנים של הופעה שנערכה במקביל בפארק הירקון הצמוד להיכל קבוצת שלמה. הנבחרת הייתה אמורה לארח בהיכל אנרבוקס בחדרה, ועמוק בתוך הפקקים, מתחילה לחלחל המחשבה שאולי לעיריית ת"א לא מגיע את אירוע הספורט הזה. תשאלו את אמא של אחד השחקנים שהתחננה מהמאבטח שיאפשר לה להחנות, וקיבלה תשובה שלילית כי המקומות שמורים להופעה.
אולי גם ככה ההצפנה הזו הייתה מביאה יותר קהל, כזה שמגיע מהקיבוצים דוגמת מטה אשר, שהכדורעף הוא נחלתם, אך מבחינתם להגיע לת"א ב-20:00 ולחזור ממנה לקראת אמצע הלילה לא בא בחשבון. בסיום המערכה הרביעית, כשהשעון מראה כבר 22:30, ניתן היה לראות הורים שהגיעו עם ילדים קטנים עוזבים את האולם. את הניצחון הגדול הם פספסו. ואם כבר התוצאה, למה לתלות את דגלי המדינות בזווית שמסתירה לחלק לא מבוטל מהצופים את הניקוד?
עד המערכה החמישית לא ממש היה אפשר לשמוע את הקהל, בעיקר בגלל המוזיקה המוגזמת שגם הרסה את האוזניים. ניב זהבי הופקד בעמדת הכרוז, והמשפטים השגורים בפיו במשחקי נבחרת ישראל בכדורסל עברו לענף שבו אסור לגעת ביריב. הרבה קריאות "אל אל ישראל" לצד "בום" מחריש אוזניים.
שני יציעים היו מאוישים, אבל לא בתפוסה מלאה. ייתכן שסוף החופש הגדול בשילוב עם השעה המאוחרת וכמובן פארק הירקון וההופעה הם הסיבה לכך. באולם נצפה יו"ר איגוד הג'ודו משה פונטי, שבתו רון היא שחקנית נבחרת הכדורעף לשעבר. על איגוד הג'ודו אפשר להגיד הרבה דברים, לטוב ולרע, אבל אנשיו יודעים כל דבר שקשור לשיווק והרחבת קהילה כשזה מגיע לאירועים בינלאומיים באולם הזה, ומסוגלים למלא אותו במשך שלושה ימים ברציפות. איפה האוטובוסים עם הנוער מהמועדונים השונים? איך זה הגיוני שענף שזכה לקבל אירוח תחרות לא מצליח להביא, כאמור בימי חופש גדול עדיין, קהל שימלא שני יציעים? לתת קוד קופון זה לא מספיק.
בין היציעים מסתובב קמע מוזר. כזה שהמפעיל שלו לא יודע להגיד באיזו חיה מדובר. הקמע הוא זה שקבעה איטליה, המדינה שתארח את השלבים המכריעים עד הגמר, והבחור שבתוך הבובה לא נראה מרוצה מהמחשבה שנותרו לו עוד ארבעה משחקים להסתובב בחום בין אוהדים שלא מתייחסים אליו. במקום להיות מלהיב, הוא מרגיש בעיקר עייף ומשועמם. כמו האווירה בחלק מהזמן.
ואז מגיעים למערכה החמישית והאחרונה, קצרה אך כה חשובה, שגורמת לכולם להתעורר. הדרמה מגיעה ולבסוף גם הניצחון. השחקנים קופצים זה על זה משמחה. "קהל, תנו להם כבוד!", קורא זהבי, רק שבמקביל המוזיקה החזקה המשיכה להתנגן ושוב בולעת רגע שאמור להיות קסום. וכשמכבי חיפה בכדורגל שיחקה במקביל על הכניסה לליגת האלופות, מעניין אם מישהו בכלל יזכור את מה שעשתה נבחרת הכדורעף בליל ה-29 לאוגוסט 2023, 52 שנים אחרי הפעם האחרונה בה השתתפה באליפות היבשתית.
