בשנות ה-80 שודרה בישראל ובעולם כולו הסדרה "שושלת". מעין שידרוג לאופרות הסבון היומיומיות, סטייל "ימי חיינו". סדרה שכמו משחקי מכבי ת"א בכדורסל, גרמה לישראלים להדיר רגליהם מהרחובות לטובת מנת דרמה גדושה (ויש היגידו מטופשת) של מפונקים עשירים הגרים על ההרים בדנבר, קולורדו. הכול התנקז לסוף הסדרה, שיא המתח, מה תעשה קריסטל מול הרעה האולטימטיבית, אלכסיס, הלא היא ג'ואן קולינס האייקונית (אני בכלל הייתי מאוהב בהת'ר לוקליר האגדית). אחרי 45 דקות של פרק סיום מהאגדות, עם שלל אגרופים וניצחון הטוב על הרע, הגיעה לסיומה הסדרה.
אני אמנם שמחתי להיפטר מהסדרה הזו, אבל המבט על פניהם של בני המשפחה שלי סיפר את כל הסיפור, זה נגמר, הייתה הרגשה חמצמצה משהו באוויר. הרי פעם בשבוע במשך שעה הם בילו עם הדמויות האלה, ועוד אחרי זה דיסקסו אודותיהם בעבודה בעמדת הקפה, בבית הספר בהפסקות ואפילו במפגשים עם חברים, כי בכל זאת היה ערוץ אחד בלבד ומה כבר יש לעשות בשעה 9 וחצי בערב ביום ראשון. יומיים הם ניסו לעכל את רוע הגזרה, זה באמת נגמר, עם מבטים לרצפה, שקועים במחשבה, יום ראשון כבר לא יהיה אותו הדבר. אפילו אם מקגייוור הנפלא יחליף את החבורה המסוקסת מדנבר, זה לא יעזור.
תחושת החמיצות הזו עטפה אותי ברביעי בשעה 8 בבוקר. זה נגמר, עשור של הקבוצה השנייה בטיבה בהיסטוריה (אוקיי, בימי חיי), כל מה שראיתי בעיניים היה את הדמעות של סטף קרי אחרי שדריימונד גרין הורחק שוב לפני כחודש. יכול להיות שכבר אז הוא הבין שזה נגמר ותשו כוחותיו. יכול להיות שעוד נפגוש אותם בקבוצות אחרות, עוד שנה-שנתיים, אפילו 5, אבל כנראה כבר לא יהיו יחד. ואם כן יחליטו להישאר יחד, הם כבר לא יפחידו אף אחד.
הסימנים כבר היו לאורך העונה: דריי הפך לוויל סמית' באוסקר ואז התעקש שיש לו בעיית אלימות והמשיך להתעסק במדיה במקום בכדורסל, קליי נראה מצוברח כי לא קיבל הארכת חוזה ואף הורד לספסל, סטף... נשאר סטף, עד שנגמר לו הכוח להיות סטף כי האחרים זורקים (לא לסל). והחבורה מסביב? אולי הסתנוורו מאגדות הכדורסל שטרפו את המגרש בעבר.
והאמת, כיאה לסוף סדרה או כל דבר בחיים, אתה מכין את עצמך, כדי שהמכה לא תהיה כל כך כואבת ועצובה. זה התחיל להיגמר עוד ברגע שקליי קרע את המניסקוס אי שם בסדרת הגמר נגד טורונטו, הסדקים והגיל כבר שידרו נורה אדומה וירידה ברייטינג ושאלות שמא הקסם נגמר. קוואי לקח להם אליפות ובהמשך, לקח להם 3 שנים להתאושש ולהביא את וויגינס וג'ורדן פול לשיאם בכדי לזכות באליפות נוספת. סוג של חזרה לחיים מהמתים אחרי שכבר התחלנו לקבל את זה שהם גמורים (עוד הוכחה כמה החבורה הזו באמת ענקית).
זו הייתה קבוצה, באמת קבוצה. בעוד לברון נודד לקבוצות ואוסף סביבו שחקנים (וזו בשום אופן לא ביקורת עליו), כאן קיבלנו חבורה שנלחמה ביחד, יד ביד, השלימה אחד את השני, בנתה שושלת לאט לאט. ולא רק שושלת, אלא שהחבורה הזו שינתה את הכדורסל לעד. עם כניסת האנליטיקס ל-NBA, הגיע לעולמנו איש ההיילייטס סטף, האיש שירה מכל פינה ותמיד האמנת שיקלע והפתיע אותנו כשהוא החטיא.
החבורה הזו באמת ריגשה, החזירה את האוהדים לקום בבוקר בשביל לראות אותם נלחמים בשחקן הגדול בדורו, לברון, שהפסיד להם פעם אחר פעם (וכן, גנב אחד בזכות פצצה לאזור הרגיש). קבוצה שבאמת אהבנו, שהרגשנו שהיא שייכת לעם, אף אחד לא גבוה מדי, או מפלצת כמו לברון, שאק או וומבי, כולם נראים כמו בני אדם רגילים שלקחו את המלאכה שלהם עד לגאונות שקשה היה להאמין שאפשרית, עד שראינו אותם במו עינינו עושים.
זו באמת הייתה שושלת, שקיבלה רייטינג ואייקוניות לא פחות גדולים מהסדרה. אז אולי בעוד כעשור הם יחזרו לחיינו בסדרת דוקו מרתקת, אבל כעת נחשב מסלול מחדש וננסה למצוא את הסדרה הגדולה הבאה, דמויות חדשות לאהוב ועדיין להשוות למה שהיה ותמיד להתגעגע.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
