ככה זה בעולם: כמעט בכל תחום, ובוודאי שבספורט, מה שהיה בטוח אתמול ושלשום לא שווה כקליפת השום היום. המלחמה באוקראינה החזירה לחיינו נורמות שאנחנו מכירים ממלחמות שהיו בארץ, אבל כבר שכחנו מהן. פתאום מאמנים נשארו ללא קבוצה, כפי שקרה לננו גינזבורג הישראלי עם פרומיטיי האוקראינית, השחקנים להם דאג, כדי שלא ייפגעו חס וחלילה, כבר מצאו קבוצות חלופיות בליטא, גרמניה וצ'כיה, והזרים לא רצו להסתכן וחזרו למדינותיהם. והנה עוד משהו שלא האמנו שנראה: ההרחקה של שלוש הנציגות הרוסיות ביורוליג, צסק"א מוסקבה, קאזאן וזניט סנט־פטרסבורג.
איך שגלגל מסתובב לו, או שכדור מתגלגל לו. כאשר דירקטוריון היורוליג אישר בשבוע שעבר את הצעד, חלק ממכלול הסנקציות שהטיל עולם הספורט על שחקנים, קבוצות ונבחרות מרוסיה, נזכרתי בשיחה עם "מר כדורסל" הרוסי, אלכסנדר גומלסקי. לפני שנים רבות, כאשר הוא לקח לעצמו שנת חופש מאימון, ערכתי איתו ראיון בזמן שהגיע לפיינל־פור בסראגוסה. זו היתה שיחה גלויה בלובי המלון, לא בפינות נסתרות בהן נהג להסתודד לעתים עם רלף קליין ז"ל ועם "מייקל", כפי שכינה את מיקי ברקוביץ', בימים בהם שיחות עם נציגי ישראל היו פחות מקובלות מבחינת ברית המועצות. הוא לא שכח את המשחק ההוא בווירטון כשאימן את צסק"א, ואת הכרזות שהניפו אוהדי מכבי ת"א ויהודים בלגים, ואמר לי: "רציתם לנצח, אבל הופתעתי מהבוז והשנאה הרבה אלינו. אני גאה ברוסיה. זה ההבדל בין שתי המדינות – אנחנו מעצמה וישראל היא כמו נמלה. אנחנו חזקים בכל התאחדות או ארגון בינלאומי. אם השלטונות שלנו ירצו לאפשר לקבוצה או נבחרת לבוא לישראל, ולארח בגומלין אצלנו בבית, אז זה יקרה. לא ירצו, אז זה לא יקרה".
2 צפייה בגלריה
היה מתהפך בקברו אם היה יודע שהרחקת הקבוצות הרוסיות עשויה לעזור למכבי ת"א לעלות לפלייאוף. גומלסקי
(צילום: ראובן שוורץ)
הוא דיבר אז מעמדה של כוח. ידע שיש לו את היתרון המקצועי ואת העוצמה של ברית המועצות מאחוריו. גומלסקי בוודאי היה מתהפך בקברו אם היה יודע שהרחקת הקבוצות הרוסיות עשויה לעזור למכבי ת"א לעלות לפלייאוף. לפעמים נסגרים מעגלים בכל המציאות של מאבקים פוליטיים וצבאיים, אנשים משלמים בקריירות, אפילו בחיים שלהם, והספורט ספוג בכך. ככה זה כשניתן להשתמש בו ככלי להפעלת לחץ בזכות העובדה שתחרויות זוכות לסיקור רב וחשובות מאוד עבור מנהיגים ואזרחים, שמשתמשים בהצלחה כדי להאדיר את המדינה שלהם.
הנה אחד שנפגע מאוד מהסבך הפוליטי: אמיל זאטופק הצ'כי נחשב עד היום כאחד מגדולי הספורטאים בארצו ובעולם כולו. הוא, כמו רבים בצ'כוסלובסקיה של אמצע המאה שעברה, סירב לקבל את הנוכחות הסובייטית ואת העובדה שארצו נדחקה אל מאחורי מסך הברזל, והתקומם במסגרת "האביב של פראג". מתנגדי השלטון התבצרו באוסטריה השכנה, אבל חלקם, בהם זאטופק, חזרו הביתה מאוחר יותר. שמו שהלך לפניו, בזכות 5 מדליות אולימפיות שבהן זכה (4 מזהב ואחת מכסף), לא עזר לו – והוא הוגלה לעיירה שכוחת־אל ואולץ לעבוד בפרך במכרה פחם. כשהסתיים עונש הגלות, הועסק בעבודות אחזקה באצטדיון האולימפי.
עשורים רבים עברו, אנחנו במאה חדשה, אבל כוכבי הספורט קשורים בליבם למולדת. קחו למשל את כוכב העבר האוקראיני אלכסנדר וולקוב (59), אותו הזכרתי במדור זה לא מזמן. האיש ששיחק באטלנטה הוקס, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס, נשאר להגן על הבית בזמן המלחמה, ובגילו המתקדם צולם בעמדת השמירה בכפר בו הוא מתגורר, מצויד בנשק.
כשטל ברודי נחת בישראל עם הנבחרת אחרי ששיחקה באליפות אירופה, היישר לתוך מלחמת יום כיפור, נתתי לו טרמפ הביתה. בדרך מנתב"ג לרמת אביב היה חושך מצרים. "זה מאוד רציני, זו מלחמה אמיתית", הוא אמר בהלם. רק שנפסיק לחוות ימים כאלה בעולם, ונחזור לשגרה בה הקרבות היחידים מתרחשים על המגרש.
