יותר מהעובדה שהוא המאמן המעוטר ביותר של תקופתו, 18 תארים קבוצתיים, יותר מהיותו מאמן כריזמטי, לבבי, קר רוח, יותר מהאומץ והכנות שלו מול מחלה סופנית, סוון גוראן אריקסון, המאמן השבדי שנכנע ביום שני לסרטן הלבלב בגיל 76, היה נווד ספורטיבי. הגמל שלו היה אולי מרצדס והאוהל דירה מהממת במתחם יוקרתי, אבל נווד זה ענין של אופי, ואריקסון היה נווד בנשמה. קבוצה לשלוש שנים, והופ לעיר חדשה, לארץ אחרת, לאתגר לא ידוע.
עד 2001, השנה שבה הסכים בפעם הראשונה לאמן נבחרת לאומית (מאמן זר ראשון בנבחרת אנגליה), אריקסון אימן רק קבוצות ותמיד לתקופות קצובות. המועדון היחיד שבו נשאר יותר, סמפדוריה לחמש שנים, היה עבודת האימון הרעה ביותר שלו עד אז. מאז הבחירה באנגליה, הקריירה של אריקסון מעולם לא חזרה לנתיב שבו נדד בבטחה. הוא לא זכה בשום תואר נוסף אחרי 18 תארים קבוצתיים, הוא הלך מתפקיד רע לתפקיד גרוע. המורשת שלו הוכתמה. "הלוזר המוצלח", כינו אותו בתקשורת האיטלקית.
בגיל 53, אריקסון רצה קצת נחלה, בית, ועוד הבית הכי יוקרתי של עולם הכדורגל, תפקיד שהצלחה אולטימטיבית בו הייתה יכולה להפוך אותו למלך. אריקסון רצה להצליח במקום שבו רק אחד לפניו הצליח, ואף אחד אחריו לא הצליח. על הדרך, ולאחר מלחמת התשה אכזרית מצד הצהובונים הבריטיים, אריקסון הבין בכוח וברשעות שאדם אינו יכול להתכחש או להתמודד מול גורלו.
המסע האריקסוני
הוא נולד ב-1948 בעיר סונה בשבדיה, אותה עיר שבה מת. הנדודים שלו התחילו עם הזיכרון החזק ביותר שלו מהוריו, כרטיסן באוטובוס ועובדת בחנות טקסטיל, שהיו נוסעים מעבר לגבול לנורווגיה רק כדי לקנות חמאה שעלתה פחות מבשוודיה. אריקסון רואה לעצמו עתיד אחר, בינלאומי, עם שפע.
קריירת הכדורגל שלו כמגן ימני לא ממריאה, טורד גריפ, המאמן שלו בקבוצה האחרונה שבה שיחק, קרלסקוגה, מציע לו להיות עוזר מאמן שלו בדגרפורס מהליגה השלישית. לאחר שנה גריפ מקבל הצעה להיות עוזר מאמן בנבחרת הלאומית של שבדיה ונענה. אריקסון מקבל את המושכות. הוא מאמן את הקבוצה שנתיים ומעלה אותה לליגה השנייה.
ההחתמה שלו בינואר 1979 בגטבורג היא תחילת מסע הקסם האריקסוני. הוא עדיין לא בן שלושים, השחקנים של אחת הקבוצות בגדולות בשבדיה בכלל לא מכירים אותו, אבל בשנה הראשונה הוא מוליך אותה למקום שני בליגה ולזכייה בגביע אחרי ניצחון 1:6 בגמר. בשנתיים הבאות הקבוצה שוב ממוקמת גבוה בטבלה אבל האוהדים לא מרוצים. אריקסון מבקש עבודה קשה, טקטיקה וניצחון בכל מחיר. האוהדים רוצים כדורגל שובה עין.
ב-1982 אריקסון סותם לאוהדים את הפה עם דאבל. באביב הוא מוליך את הקבוצה למשחק כפול בגמר גביע אופ"א נגד המבורג. גטבורג ניצחה 0:1 במשחק הראשון ויצאה לגומלין בהמבורג. גטבורג מנצחת 0:3 במשחק השני. אריקסון הולך הביתה ונוטל את מקל הנדודים.
שנתיים בבנפיקה: דאבל, אליפות והפסד בגמר גביע אופ"א לאנדרלכט. שלוש עונות ברומא: גביע איטלקי. פיורנטינה וחזרה לבנפיקה: אליפות מקומית והפסד בגמר גביע אירופה למילאן הגדולה. סמפדוריה: גביע. בשלוש שנים וחצי בלאציו הוא זוכה בשני סופרקאפים, גביע המחזיקות (הגרסה האחרונה שלו), סופר קאפ של אופ"א, גביע ודאבל, והופך למאמן הראשון שמוליך שלוש קבוצות מארצות שונות לדאבל. הוא נאלץ להתפטר באמצע השנה הרביעית לאחר שחתם על חוזה לחמש שנים לאמן את אנגליה.
ההחתמה שלו מתקבלת בברוטליות: איגוד מאמני הליגה טען כי מדובר בעלבון לחברי האיגוד, וכי ההתאחדות בוגדת במורשת שלה עם המינוי שלו. ה"דיילי מייל" כתב כי "האנגלים מוכרים את הזכות המולדת שלהם למדינה במורד הפיורדים עם שבעה מיליון זורקי פטישים ומחליקי סקי שמבלים חצי מהחיים שלהם בחושך".
הפתיחה שלו לתפקיד כפוי הטובה הזה היא חלומית: 0:3 על ספרד במשחק ידידות, ולאחר תשעה חודשים אנגליה חוזרת מפיגור במינכן במוקדמות הגביע העולמי ומנצחת את גרמניה השנואה 1:5. התקשורת משתפכת: "מינוי שיש בו טאץ' של גאונות", נכתב ב"גרדיאן" המעודן. אבל שאר הקריירה טובלת בבינוניות. הוא מעפיל לרבע הגמר בשני מונדיאלים ואליפות אירופה בין 2002 ל-2006, מבזבז את דור הזהב של סקולס, אואן, רוני, בקהאם, למפארד וג'רארד. המשחקים הזכורים ביותר שלו הם הפסדים: הדחה על ידי ברזיל ששיחקה עם עשרה שחקנים, שני שערים בתוספת הזמן של זידאן בניצחון של צרפת, שתי הדחות על ידי פורטוגל בדו-קרב פנדלים.
הצהובונים אכלו אותו חי. אריקסון, שאולי נראה כמו פקיד שומה מפהק במרתף של מס הכנסה, האכיל אותם בחומרים אינסופיים להתנגח בו. הוא היה בזוגיות עם עורכת דין אמריקאית־איטלקייה, בגד בה עם מגישת טלוויזיה שבדית-בריטית (שאמרה לצהובונים: "סקס עם אריקסון מהנה כמו להרכיב רהיט של איקאה"), חזר לעורכת הדין ואז בגד בה שוב, עם המזכירה הבנגלדשית של ההתאחדות. אריקסון קיבל 6.5 מיליון יורו לשנה. זה לא הספיק לרבע מעוגמת הנפש שנגרמה לו.
דעיכה וגאולה
כמה חודשים לפני הגביע העולמי 2006, העיתונאי מזהר מוחמד מה"ניו אוף דה וורלד" מציב מלכודת טבלואידית לאריקסון: הוא מתחפש לשייח' מיליארדר ושואל את עצתו –איזו קבוצה הוא צריך לקנות כדי שאריקסון יבוא לאמן אותה. המאמן נותן ללשונו דרור באוזני השייח': על רוני חסר השליטה, פרדיננד העצלן, הכישלון של בקהאם בריאל. כשהסיפור יוצא, אריקסון מודיע שהוא יסיים את עבודתו בתום הטורניר בגרמניה.
הוא עובר למנצ'סטר סיטי, מפסיד 8:1 למידלסברו במשחק הראשון ובתום עונה חוזר לנדוד. אבל מגע הקסם נמוג ואריקסון עובר ממקום למקום בלי להשאיר חותם אמיתי: כשל בנבחרת מקסיקו, היה מנהל בנוטס קאונטי, נבחרת חוף השנהב. לסטר, מנהל טכני בתאילנד ובדובאי, שלושה ימים כמנהל ספורטיבי במינכן 1860, קדנציה בינונית בשלוש קבוצות בסין, מאמן נבחרת הפיליפינים ועד התפקיד האחרון כמנהל ספורטיבי בקרלסטאד. הוא הרוויח מיליונים אבל קריירת האימון שלו הפכה לפארסה.
בינואר הוא מודיע על מחלתו וכי יש לו שנה לחיות, גג. במארס יורגן קלופ מגשים לאריקסון חלום ילדות ונותן לו לשבת בכס האימון של משחק צדקה בין ותיקי ליברפול ואיאקס. הוא לא מפסיק לומר "זה מדהים" על הספסל. השקיפות והאומץ שלו מול המחלה והמוות המפעפע, החזירו את הכבוד וההערכה שהוא היה ראוי להם.
"כולנו פוחדים מהיום שבו נמות", הוא אמר בהודעת הפרידה שלו, "אבל מוות הוא חלק מהחיים". סוון־גוראן אריקסון נטל ביום שני את מקל הנדודים שלו, ויצא למסע חדש.
פורסם לראשונה: 01:30, 28.08.24
